הַחֶרְמֵשׁ נָנִיף בְּקֶצֶב כְּבָר הִזְהִיבָה הַקָּמָה. אַל יָגוֹן וְהָלְאָה עֶצֶב - עֵת קָצִיר הִיא עֵת רִנָּה! שַׂק עַל שַׂק יִצְנַח בְּנַחַת כְּבָר מִלֵּאנוּ הָאַמְבָּר וּמֵרֹב עָצְמָה גּוֹנַחַת עֲרֵמַת תְּבוּאַת הַבָּר. בֶּחָצֵר נָקִימָה גֹּרֶן וְתִכּוֹן כַּמַּצֵּבָה, תַּעֲלֶה גְּבוֹהָה מִתֹּרֶן וְתַשְׁקִיף עַל הַסְּבִיבָה. הָלְאָה עֶצֶב, הַךְ בְּקֶּצֶב - אֵין רָעָב עוֹד, אֵין רָזוֹן, וּבַבַּיִת לֹא כַּזַּיִת, כִּי בְּשֶׁפַע הַמָּזוֹן!החרמש נניף בקצב כבר הזהיבה הקמה. אל יגון והלאה עצב - עת קציר היא עת רינה! שק על שק יצנח בנחת כבר מלאנו האמבר ומרוב עצמה גונחת ערמת תבואת הבר. בחצר נקימה גורן ותיכון כמצבה, תעלה גבוהה מתורן ותשקיף על הסביבה. הלאה עצב, הך בקצב - אין רעב עוד, אין רזון, ובבית לא כזית, כי בשפע המזון!

מקור: "אפרים בן חיים: זאת ארצנו - שירים לעם", קבוצת קרית ענבים וקרית ספר, 1944, עמוד 14