עֲלֵי שִׁכְמִי מַשָּׂא מֵעִיק, וְעוֹלָלַי רַכִּים, אַךְ יוֹם וָלַיְלָה לֹא אַפְסִיק לִנְדֹד מִמֶּרְחַקִּים. הֲלֹא דָּבָר הוּא כֹּה עַתִּיק, אֵלָיו נַפְשִׁי אָשִׂים: אֲנִי רוֹצֶה בִּמְכוֹרָתִי, בְּנוֹף מוֹלַדְתִּי. אֲנִי רוֹצֶה לַעֲבֹר בָּרְחוֹב, וְלֹא יִקְרְאוּ לִי זָר! וּבִשְׂפָתִי אֹבֶה לִכְתֹב עֵת לְבָבִי נִכְמָר. אֲנִי רוֹצֶה לִלְבֹּשׁ יוֹם-טוֹב בְּמוֹעֲדַי מִכְּבָר. אֲנִי רוֹצֶה בִּמְכוֹרָתִי, בְּנוֹף מוֹלַדְתִּי. עלי שכמי משא מעיק, ועולליי רכים, אך יום ולילה לא אפסיק לנדוד ממרחקים. הלא דבר הוא כה עתיק, אליו נפשי אשים: אני רוצה במכורתי, בנוף מולדתי. אני רוצה לעבור ברחוב, ולא יקראו לי זר! ובשפתי אובה לכתוב עת לבבי נכמר. אני רוצה ללבוש יום-טוב במועדיי מכבר. אני רוצה במכורתי, בנוף מולדתי.