לֹא אֵדַע, לֹא אֵדַע, אָנָה נַפְשִׁי נִכְסֶפֶת אֲפָפוּנִי מִשְׁבְּרֵי יָם לָרֹב תְּמוֹל עוֹד הָיִיתִי סְפִינָה נִטְרֶפֶת. הַיּוֹם בָּאת, עָגַנְתְּ בִּי הָיִיתִי לְחוֹף. לָקַטְתִּי צְלָלִים מִבֵּין עֵינַיִךְ הֱצִיפוּנִי אוֹרוֹת הַבּוֹקְעִים מִנַּפְשֵׁךְ אָמַרְתְּ כִּי זָרַחְתִּי בְּחֶשְׁכַת לֵילוֹתַיִךְ וַאֲנִי, לֹא יָדַעְתִּי מַה וָאֵיךְ. הֵנֵץ הָרִמּוֹן, זֵרִים קָלַעְתִּי בָּאתִי לַעֲנֹד אוֹתָם לְרֹאשֵׁךְ זָרְחוּ אָז עֵינַיִךְ בְּאוֹרוֹת לֹא יָדַעְתִּי וְנַפְשִׁי יָצְאָה, יָצְאָה בְּדַבְּרֵךְ.לא אדע, לא אדע, אנה נפשי נכספת אפפוני משברי ים לרוב תמול עוד הייתי ספינה נטרפת. היום באת, עגנת בי היית לי לחוף לקטתי צללים מבין עיניך הציפוני אורות הבוקעים מנפשך אמרת כי זרחתי בחשכת לילותיך ואני, לא ידעתי מה ואיך הנץ הרימון זרים קלעתי באתי לענוד אותם לראשך זרחו אז עינייך באורות לא ידעתי ונפשי יצאה, יצאה בדברך.