אכלו ילדים, לחם "תוצרת" (לחן לוי-תנאי)

אִכְלוּ, יְלָדִים, לֶחֶם "תּוֹצֶרֶת"! צָמְחָה הַחִטָּה עַל-יַד יָם-כִּנֶּרֶת עָמְלוּ אַנְשֵׁי דְּגַנְיָה בְּזֵעַת אַפַּיִם שָׁם אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ גָּדוֹל שִׁבְעָתַיִם שָׁם שׁוֹמֵר לֹא יָנוּם, חוֹרֵשׁ לֹא יִישַׁן שָׁם יוֹדֵעַ לִזְרֹעַ גַּם יֶלֶד בַּגַּן. אִכְלוּ, יְלָדִים, לֶחֶם "תּוֹצֶרֶת"! צָמְחָה הַחִטָּה לְיַד הַכִּנֶּרֶת.אכלו ילדים לחם תוצרת צמחה החיטה על יד ים כינרת עמלו אנשי דגניה בזעת אפיים שם אור השמש גדול שבעתיים שם שומר לוא ינום חורש לוא יישן שם יודע לזרוע גם ילד בגן אכלו ילדים לחם תוצרת צמחה החיטה ליד הכינרת

בשנות ה-40, בבית הספר "בית חינוך לילדי עובדים" בחיפה, נהגו הילדים לפרוש מפית רקומה על השולחן, ולפני אכילת הכריך היו שרים את "אכלו ילדים לחם תוצרת".

מספר עמוס רחמן (נ' 1933): זהו שיר פרסומת למאפייה בטבריה שנקראה "תוצרת".

מספרת צפורה סמברג (נ' 1931):

למדנו את השיר בהיותי בכיתה א'. באותם ימים היה בארץ מבצע (מילה זאת עוד לא הומצאה) שכנוע של "היישוב" לקנות מתוצרת הארץ (ראה "לחם תוצרת"). התעשייה עמדה עדיין על כרעי תרנגולת. האבטלה ("חוסר עבודה") הכתה בכול ולא מעטים חזרו לארצות מוצאם כי עמדו על סף רעב.

הבעיה היתה שממשלת הוד מלכותו הבריטי כלל לא עודדה את התעשייה; ההיפך הוא הנכון: היישוב היהודי היה כצנינים בעיניהם וחשוב היה להם לתמוך בתעשיה בארצם ע"י יבוא משם ומכירת תוצרתם בארץ. זכור לי שכל התלמידים קיבלו פנקסים להדבקה וכל קנייה מתוצרת הארץ זיכתה את הקונה בתלוש, שהודבק בפנקס.

המצב השתנה בפרוץ מלחמת העולם השנייה. הצבא הבריטי הזמין כאן מדים, נעליים ומצרכים אחרים למספר הגדול של החיילים שהוצבו פה (אולי גם בגלל העובדה שההפלגה בים התיכון לא הייתה בטוחה). היתה תעסוקה מלאה ועד כמה שזכור לי זה נקרא פרוספריטי.

---

ביצועים נוספים:

• משתתפי "נתיב הזמר" (וידיאו)
• חיים גורי (וידיאו)

לשיר לחן נוסף, שרק חלק קטן ממנו נשמר בזיכרון. ראו כאן.

מקור: "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר", כתר, 1990, עמוד 60