הַפַּעַם נָשִׁירָה עַל פֶּרַח, אֲשֶׁר בְּגַנֵּנוּ גָּדַל. חִנּוֹ וְיָפְיוֹ נְסַפֵּרָה: הִשְׁקוּהוּ הָאוֹר וְהַטַּל, נָשְׁבוּ סוּפוֹת-סְתָו. בַּשַּׁלֶּכֶת נָשְׁרוּ עַלְעַלֵּינוּ כֻּלָּם. אַךְ הוּא, הַפָּעוּט, הִתְעַקֵּשׁ וְעָלָה, רַק הוּא לֹא הִשִּׁיר עַלְעַלָּיו. בַּלַּיְלָה יַכּוּהוּ, חָשַׁבְנוּ, הָרוּחַ הַמַּר וְהַקֹּר – מִמְּרִי הַמַּכְאוֹב שֶׁכָּאַבְנוּ. פָּרַח לָנוּ פֶּרַח שֶׁל אוֹר. קַבְּלִי אֶת הַשַּׁי שֶׁאָהַבְנוּ, אִם לֹא כְּלִיל-תִּפְאֶרֶת, אָחוֹת, הֵן טַל-נְעוּרֵינוּ הִרְעַפְנוּ עָלָיו, פְּנִינֵי-מַכְאוֹבִים וּשְׂמָחוֹת. אֵלַיִךְ הַפֶּרַח הֵבֵאנוּ, הוּא בֶּן-הַגְּשָׁמִים וְהָאוֹר. אָרִינוּ אוֹתוֹ מִלְּבָבֵנוּ, שֶׁלָּנוּ הוּא, פֶּרַח טָהוֹר. עִמּוֹ גַּם לִבֵּנוּ, כְּנַעַר, יַרְעִיד אֶת עָלָיו הַיָּפִים, יִלְמַד לְהַקְשִׁיב גַּם בַּסַּעַר, אָחוֹת, אֶל קוֹל פַּעֲמֵי-הָאָבִיב.הפעם נשירה על פרח, אשר בגננו גדל. חנו ויופיו נספרה: השקוהו האור והטל, נשבו סופות-סתיו, בשלכת נשרו עלעלינו כלם. אך הוא, הפעוט, התעקש ועלה, רק הוא לא השיר עלעליו. בלילה יכוהו, חשבנו, הרוח המר והקור- ממרי המכאוב שכאבנו פרח לנו פרח של אור. קבלי את השי שאהבנו, אם לא כליל-תפארת, אחות, הן טל-נעורינו הרעפנו עליו, פניני-מכאובים ושמחות. אליך הפרח הבאנו הוא בן-הגשמים והאור, ארינו אותו מלבבנו, שלנו הוא, פרח טהור. עמו גם לבנו, כנער, ירעיד את עליו היפים, ילמד להקשיב גם בסער, אחות, אל קול פעמי-האביב.