הַדֶּרֶךְ כֹּה רָחוֹק, רָחוֹק וּמִשְׂתָּרֵעַ מִנַּחַל עֵין-חֲרוֹד, הַרְחֵק עַד הַיָּרֵחַ הִנֵּה הַלַּיְלָה כְּבָר יָרַד עַל הַקִּבּוּץ רַק אוֹר הַכּוֹכָבִים מֵאִיר, רוֹמֵז בַּחוּץ. שְׁחוֹר-הַלַּיְלָה כְּבָר יָרַד עַל הַכִּנֶּרֶת קָחוּנִי נָא אִתְּכֶם, אַחַי, אֲנִי אוֹמֶרֶת שָׂאוּנִי נָא אִתְּכֶם, אַתֶּם הַבַּחוּרִים שָׂאוּנִי נָא אִתְּכֶם מֵעֵבֶר לֶהָרִים. וְהֵם אוֹמְרִים אֵלַי: עֲלִי, כִּי אַתְּ יָפָה כֹּה כִּי בִּשְׁבִילֵךְ נִסַּע לִסְדוֹם וְגַם לְעַכּוֹ כִּי בִּשְׁבִילֵךְ נִסַּע כֻּלָּם כֻּלָּם כֻּלָּם אַף לְמָקוֹם שֶׁעוֹד אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם. הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ, הַטֶּנְדֶּר פֹּה רָץ מִשְּׂדוֹת יָם הַמֶּלַח עַד עֵין הַמִּפְרָץ – הַלַּיְלָה לַיְלָה אָפֵל הַטֶּנְדֶּר, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל? הַטֶּנְדֶּר, פְּתַח פִּיךָ בְּשִׁיר! לִבֵּנוּ רָחָב וְצָעִיר! אִם אֵשׁ מִלְּפָנֵינוּ, אִם אֵשׁ מֵאָחוֹר – הַטֶּנְדֶּר, אַל תַּעֲצֹר! אֶחָד הִבְטִיחַ חֲתֻנָּה מֵאֵיִן כָּמוֹהָ אֶחָד הִבְטִיחַ לִי אַרְמוֹן עַל הַגִּלְבֹּעַ אֶחָד אָמַר לִי: אֲהַבְתִּיךְ מְאֹד, רָחֵל לִבִּי אֵלַיִךְ כְּמוֹ טֶנְדֶּר מִתְגַּלְגֵּל. אֶחָד שְׁחַרְחַר אָמַר: אָמְנָם לִי יֵשׁ רַק פִּתָּה אֲבָל אֹהַב אוֹתָךְ מֵעַזָּה עַד חֲנִיתָא וְרַק בָּחוּר אֶחָד שָׁתַק מִבֵּין כֻּלָּם וְאֶת פָּנָיו עוֹד לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם. וְהוּא עָמַד לוֹ שָׁם נוֹשֵׂא חִצִּים וָקֶשֶׁת וְהֵן אוֹתוֹ בִּלְבַד הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת אַךְ הוּא שָׁתַק אֵלַי כְּצֵל בֵּין הֶהָרִים וְהוּא הָיָה יָפֶה מִכָּל הַבַּחוּרִים. הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ... אֲזַי לָחַשְׁתִּי לוֹ: הַבֵּט אֵלַי, הַבִּיטָה אֲנִי אֹהַב אוֹתְךָ מֵעַזָּה עַד חֲנִיתָא בּוֹא וְנֵשֵב בְּתוֹךְ הַטֶּנְדֶּר הֶחָדָשׁ וּנְבַלֶּה עָלָיו אֶת כָּל יַרְחֵי הַדְּבַשׁ. אַךְ הוּא שָׁתַק אֵלַי, שָׁתַק וְלֹא עָנָה לִי וְלֹא יָדַע כִּי אֶת לִבִּי הַתָּם שִׁנָּה לִי וְהוּא נָהַג, אֶת כָּל הַטֶּנְדֶּר הוּא נָהַג וְרַק אוֹתִי נָהַג בְּשֶּׁקֶט וְשָׁתַק. פִּתְאֹם עָצַר בִּכְבִישׁ עֲפוּלָה וְנַצֶּרֶת אֶת כָּל הַבַּחוּרִים הוֹרִיד עַל אֵם הַדֶּרֶךְ וְרַק אוֹתִי חָטַף בַּטֶּנְדֶּר וְהִפְלִיג וְעַד עוֹלָם אוֹתָנוּ טֶנְדֶּר לֹא יַשִּׂיג... הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ...הדרך כה רחוק, רחוק ומשתרע מנחל עין-חרוד, הרחק עד הירח, הינה הלילה כבר ירד על הקיבוץ, רק אור הכוכבים מאיר, רומז בחוץ. שחור-הלילה כבר ירד על הכינרת, קחוני נא אתכם, אחיי, אני אומרת שאוני נא אתכם, אתם הבחורים, שאוני נא אתכם מעבר להרים. והם אומרים אליי: עלי, כי את יפה כה, כי בשבילך ניסע מסדום ועד לעכו, כי בשבילך ניסע כולם כולם כולם אף למקום שעוד איננו בעולם. הטנדר נוסע, הטנדר פה רץ, משדות ים המלח עד עין המפרץ – הלילה לילה אפל, הטנדר, מה לילה מיליל? הטנדר, פתח פיך בשיר, לבנו רחב וצעיר. אם אש מלפנינו, אם אש מאחור – הטנדר, אל תעצור! אחד הבטיח חתונה מאין כמוה, אחד הבטיח לי ארמון על הגלבוע, אחד אמר לי: אהבתיך מאוד, רחל, לבי אליך כמו טנדר מתגלגל. אחד שחרחר אמר: אמנם לי יש רק פיתה, אבל אוהב אותך מעזה עד חניתא. ורק בחור אחד שתק מבין כולם ואת פניו עוד לא ראיתי מעולם. והוא עמד לו שם נושא חצים וקשת, והן אותו בלבד הייתי מבקשת, אך הוא שתק אליי כצל בין ההרים והוא היה יפה מכל הבחורים. הטנדר נוסע... אזי לחשתי לו: הבט אלי, הביטה, אני אוהב אותך מעזה עד חניתא, בוא ונשב בתוך הטנדר החדש ונבלה עליו את כל ירחי הדבש. אך הוא שתק אלי, שתק ולא ענה לי, ולא ידע כי את לבי התם שינה לי, והוא נהג, את כל הטנדר הוא נהג ורק אותי נהג בשקט ושתק. פתאום עצר בכביש עפולה ונצרת, את כל הבחורים הוריד על אם הדרך, ורק אותי חטף בטנדר והפליג ועד עולם אותנו טנדר לא ישיג... הטנדר נוסע...