"בַּלַּיְלָה אָנָה זֶה, בְּנִי? לַיַּעַר אַל תֵּצֵא! אֶת אֲחוֹתְךָ שׁוּב לֹא תִּמְצָא אֶצְלִי לוּ תִּשָּׁאֵר! בַּחוּץ כֹּה לֹא-נָעִים וְקַר וְרוּחַ עַז נוֹשֵׁב. תִּתְעֶה בּוֹדֵד בְּיַעַר רַב אִתִּי בַּבַּיִת שֵׁב!" "הוֹי אִמָּא, תְּנִינִי נָא לָצֵאת! אָנָּא, דִּמְעָה מְחִי! אֶמְצָא אֶת הָאָחוֹת, וְדַי; אָשׁוּב עִם אֲחוֹתִי. אַךְ עַד אֲשֶׁר אֶמְצָא אוֹתָהּ, בַּבַּיִת לֹא אֶשְׁלַו. אֲנִי רָגִיל בְּסַעַר וָקֹר; מִיָּד הִנֵּנִי שָׁב." הָאֵם הִבִּיטָה אַחֲרָיו: לַיַּעַר הוּא יָצָא. נָדַם הַסַּעַר, עָבַר הַלֵּיל, הַבֵּן אֵינֶנּוּ בָּא. הַכְּפוֹר נָמֵס, הָרוּחַ גָּז קוֹרֶנֶת שׁוּב חַמָּה סָבִיב פּוֹרֵחַ שׁוּב הַכֹּל; הָאֵם הִיא גַּלְמוּדָה."בלילה אנה זה בני? ליער אל תצא! את אחותך שוב לא תמצא אצלי לו תישאר! בחוץ כה לא נעים וקר ורוח עז נושב תתעה בודד ביער רב אתי בבית שב!" "הוי אמא, תניני נא לצאת! אנא, דמעה מחי! אמצא את האחות, ודי; אשוב עם אחותי. אך עד אשר אמצא אותה בבית לא אשלו. אני רגיל בסער וקור; מיד הנני שב." האם הביטה אחריו: ליער הוא יצא. נדם הסער, עבר הליל הבן איננו בא. הכפור נמס, הרוח גז קורנת שוב חמה סביב פורח שוב הכול האם היא גלמודה.