מסך בבקשה

א. קָהָל נִכְבָּד, אִמְרָה יָפָה שֶׁל פִילוֹסוֹף יֵשׁ לְכָל מַקֵּל - אוֹמֵר הוּא - הַתְחָלָה וְסוֹף יֵשׁ וּכְבָר קָבַע אֵי פַּעַם אֵיזֶה רֶזִ'יסוֹר שֶׁהַמַּתְחִיל בָּהַצָּגָה אוֹמְרִים לוֹ גְּמֹר אִם קְצָת נָאָה הָהַצָּגָה אַל נִתְכַּחֵשׁ לָהּ אִם חֶסְרוֹנוֹת לָהּ יֵשׁ, נִמְנֶה וְנֶאֱסֹף אַךְ מַעֲלָה גְּדוֹלָה אַחַת לָבֶטַח יֵשׁ לָהּ אַתֶּם רוֹאִים אַתֶּם רוֹאִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ סוֹף זֶה כֹּה נָעִים זֶה כֹּה נֶחְמָד זֶה כֹּה חָבִיב, חֲזִיז וָרַעַם אֲבָל הַסּוֹף, קָהָל נִכְבָּד הֵן סוֹף-כָּל-סוֹף-כָּל-סוֹף צָרִיךְ גַּם סוֹף אֵי-פַּעַם הָיוּ בְּדִיחוֹת וְשִׁיר וּסְקֶצִ'ים וּמִזְמוֹר אֲבָל לִגְמֹר צָרִיךְ, כֵּן, מֻכְרָחִים לִגְמֹר אָמְנָם חֲבָל הַפְּרֵדָה אָמְנָם קָשָׁה... אֲבָל מָסָךְ בְּבַקָּשָׁה ב. הָיוּ יָמִים וְגַם הוֹרַדְנוּ דִּמְעַת עַיִן הוֹי, גַּנָּבִים עִבְרִים - זֶה אֵין לָנוּ עֲדַיִן וּכְשֶׁנִּגְנַב בְּתֵל אָבִיב אַרְנָק רִאשׁוֹן רָצוּ לָשִׂים אֶת הַגַּנָּב בַּמּוּזֵיאוֹן כָּעֵת רוֹאִים אָנוּ שֶׁהַתְּפִלּוֹת הוֹעִילוּ כֵּן, זֶה הִתְחִיל וְזֶה הֶחְיָה כֹּה אֶת הַנּוֹף רַק חִסָּרוֹן אֶחָד יֶשְׁנוֹ בָּזֶה - הַצִּילוּ! אֵין לָזֶה סוֹף, אֵין לָזֶה סוֹף, אֵין לָזֶה סוֹף. זֶה כֹּה נָעִים... כִּי מַצָּבוֹ שֶׁל הָאֶזְרָח בְּזֶה הָאוֹר מַצָּב חָמוּר - חָמוּר עוֹד לֹא, אֲבָל מַצַּב חָמוֹר זֶה כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי וְיֵשׁ כְּבָר הַרְגָּשָׁה --- מָסָךְ בְּבַקָּשָּׁה! ג. הֵם מְטַיְּלִים כִּמְעַט שְׁנָתַיִם יַחַד יַחַד הָאַהֲבָה אֶצְלָם גּוֹדֶלֶת וּפוֹרַחַת עִם כָּל פְּגִישָׁה הוּא לָהּ נִרְאֶה כְּמוֹ חָדָשׁ וְהִיא גַּם כֵּן נִרְאֵית לוֹ חֲדָשָׁה מַמָּשׁ אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁכָּכָה הֵם הוֹלְכִים שְׁנָתַיִם לִבָּהּ מַכֶּה מִקֹּצֶר רוּחַ כְּמוֹ תֹּף וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ: אֶפְרַיִם, גֶּוָאלְד, אֶפְרַיִם אֶפְרַיִם, נוּ - שֶׁכְּבָר יָבוֹא לָזֶה [הַ]סּוֹף זֶה כֹּה נָעִים... וְאָז הוֹלְכִים הֵמָּה וּמִתְחַתְּנִים מַמָּשׁ כְּדֵי הָרוֹמָן יִפְרַח לוֹ מֵחָדָשׁ אָז דַּוְקָא אָז עַל הָרוֹמָן בְּשֶׁקֶט-שָׁא יוֹרֵד מָסָךְ מָסָךְ בְּבַקָּשָּׁה ד. עוֹד לֹא גָּמַרְנוּ, הָסוּ, שֶׁקֶט, אָנָא, אָנָא חַכּוּ בְּלוֹנְדוֹן עוֹד דָּנִים עוֹד לוֹנְדוֹן דָּנָה כֵּן, דִּיּוּנִים אָמְנָם הָיוּ כְּבָר וְהָיוּ אֲבָל עוֹד לוֹנְדוֹן מַצִִּיגָה אֶת הָרֶבְיוּ אֶת הָרֶבְיוּ רָאִינוּ גַּם שִׁבַּחְנוּ יֵשׁ אַקְרוֹבָּטִים, דֶּמוֹקְרָטִים, שִׁיר וָתֹף אֲבָל כָּעֵת דָּבָר אֶחָד יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ אֵין לָזֶה סוֹף, אֵין לָזֶה סוֹף, אֵין לָזֶה סוֹף זֶה כֹּה נָעִים זֶה כֹּה נֶחְמָד זֶה כֹּה חָבִיב, חֲזִיז וָרַעַם אַךְ סוֹף צָרִיךְ לָבוֹא מִיָּד כִּי סוֹף-כָּל-סוֹף-כָּל-סוֹף צָרִיךְ גַּם סוֹף אֵי-פַּעַם כִּי יֵשׁ רָצוֹן לָקוּם פִּתְאֹם וּבִשְׁאָגָה לִקְרֹא חֲסַל, הַפְסִיקוּ אֶת הָהַצָּגָה מִיּוֹם לְיוֹם הִיא נַעֲשֵׂית יוֹתֵר קָשָׁה ג'וֹן בּוּל – מָסָךְ בְּבַקָּשָּׁהא. קהל נכבד, אמרה יפה של פילוסוף יש לכל מקל - אומר הוא - התחלה וסוף יש וכבר קבע אי פעם איזה רז'יסור שהמתחיל בהצגה אומרים לו גמור אם קצת נאה ההצגה אל נתכחש לה אם חסרונות לה יש, נמנה ונאסוף אך מעלה גדולה אחת לבטח יש לה אתם רואים אתם רואים שיש לה סוף זה כה נעים זה כה נחמד זה כה חביב, חזיז ורעם אבל הסוף, קהל נכבד הן סוף-כל-סוף-כל-סוף צריך גם סוף אי-פעם היו בדיחות ושיר וסקצ'ים ומזמור אבל לגמור צריך, כן, מוכרחים לגמור אמנם חבל הפרידה אמנם קשה... אבל מסך בבקשה ב. היו ימים וגם הורדנו דמעת עין הוי, גנבים עברים - זה אין לנו עדיין וכשנגנב בתל אביב ארנק ראשון רצו לשים את הגנב במוזיאון כעת רואים אנו שהתפילות הועילו כן, זה התחיל וזה החיה כה את הנוף רק חיסרון אחד ישנו בזה - הצילו! אין לזה סוף, אין לזה סוף, אין לזה סוף. זה כה נעים... כי מצבו של האזרח בזה האור מצב חמור - חמור עוד לא, אבל מצב חמור זה כבר יותר מדיי ויש כבר הרגשה --- מסך בבקשה! ג. הם מטיילים כמעט שנתיים יחד יחד האהבה אצלם גודלת ופורחת עם כל פגישה הוא לה נראה כמו חדש והיא גם כן נראית לו חדשה ממש אבל אחרי שככה הם הולכים שנתיים ליבה מכה מקוצר רוח כמו תוף והיא אומרת לו: אפרים, גוואלד, אפרים אפרים, נו - שכבר יבוא לזה [ה]סוף זה כה נעים... ואז הולכים המה ומתחתנים ממש כדי הרומן יפרח לו מחדש אז דווקא אז על הרומן בשקט-שא יורד מסך מסך בבקשה ד. עוד לא גמרנו, הסו, שקט, אנא, אנא חכו בלונדון עוד דנים עוד לונדון דנה כן, דיונים אמנם היו כבר והיו אבל עוד לונדון מציגה את הרביו את הרביו ראינו גם שיבחנו יש אקרובטים, דמוקרטים, שיר ותוף אבל כעת דבר אחד יודעים אנחנו אין לזה סוף, אין לזה סוף, אין לזה סוף זה כה נעים זה כה נחמד זה כה חביב, חזיז ורעם אך סוף צריך לבוא מייד כי סוף-כל-סוף-כל-סוף צריך גם סוף אי-פעם כי יש רצון לקום פתאום ובשאגה לקרוא חסל, הפסיקו את ההצגה מיום ליום היא נעשית יותר קשה ג'ון בול - מסך בבקשה

שיר הסיום של תוכנית מס' 7 של תיאטרון "לי לה לו", "מכירה כללית" (בכורה 25.6.1946). לפי התוכנייה, בהצגה ביצעו את השיר מינה ברן, ג'ני לוביץ, טובה פירון, אירה רוז'ינסקה וכל הלהקה.

השיר הוקלט כנראה פעמיים: בפי ג'ני לוביץ וטובה פירון, וכן בהקלטה בפי מינה ברן. בשתי ההקלטות לא נכלל הבית הראשון, והבית השלישי מקדים את השני.

הקלטת מינה ברן אינה בידינו, אך מאיר נוי רשם את הטקסט לפי שידורה בתוכנית הרדיו "שאלה של פעם" בתאריך 5.9.1992.

מקור: "מחברות מאיר נוי לשירים בעברית"