מילים (12 גרסאות)
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר,
חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר,
פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,
פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה.
נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר,
שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,
גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל,
כְּבָר הֵנֵצּוּ נִצָּנִים.
נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר,
שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,
גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל,
עוֹד יָבוֹאוּ זֵרְעוֹנִים.
תִּתְקַיֵּמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת
שָׁם נִחְיֶה וְשָׁם נִצֹּר
חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר
שָׁם תְּהִי גַּם הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה
......
אָן אַ היים אוּן אָן אַ לאַנד,
אָן א גואל, אָן אַ פרײַנד,
אָן אַ מאָרגען, אָן א הײַנט,
ניט געדולדעט נאָר געייאָגט,
װוּ גענעכטיקט ניט געטאָגט.
אימער װיי, װיי, װיי,
אימער גיי, גיי, גיי,
אימער שפאַן, שפאַן, שפאַן
כל זמן כוח איז פאַראַן…
אונדזער גבֿורה ליגט אין שטױב,
אונדזער תּורה איז רױב,
אונדזער נאָמען – אַ געפֿאַר,
אונדזער ייחוס נאָר אַ צער,
אונדזער גאונות נאָר אַ חטא,
אונדזער פֿײַנקײַט אַ געשפּעט...
אימער שלעכט, שלעכט, שלעכט,
אימער קנעכט, קנעכט, קנעכט,
אימער זוך, זוך, זוך,
זעגן אין דעם שונאס פֿלוך...
און אַזױ-אָ יאָר נאָך יאָר,
און אַזױ-אָ דור נאָך דור,
אָן אַ האָפֿענונג, אָן אַ צװעק,
אײַנגעהילט אין גרױל און שרעק,
װאַנדלען מיר װילד-אױס װילד-אײַן
פֿון יסורים נאָר צו פּײַן...
אימער טרעט, טרעט, טרעט,
אימער בעט, בעט, בעט,
אימער נױט, נױט, נױט
און קיין גליק זאָגאַר צום טױט.
עִם מַקַּל הַנְּדוּדִים בַּיָּד,
לְלֹא בַּיִת וּלְלֹא אֶרֶץ,
לְלֹא גּוֹאֵל, לְלֹא חָבֵר
לְלֹא מָחָר, לְלֹא הַיּוֹם,
אֵין סוֹבְלָנוּת, רַק רְדִיפָה,
הֵיכָן שֶׁלָּנִים לֹא נִשְׁאָרִים (לַמָּחֳרָת)
תָּמִיד עֶצֶב, עֶצֶב, עֶצֶב,
תָּמִיד לֵךְ, לֵךְ, לֵךְ,
תָּמִיד נְדֹד, נְדֹד, נְדֹד
כָּל עוֹד יֵשׁ כּחַ.
גְּבוּרָתֵנוּ מֻטֶּלֶת בָּאָבָק,
תּוֹרָתֵנוּ הִיא גֵּזֶל,
שְׁמֵנוּ – סַכָּנָה,
הַיִּחוּס שֶׁלָּנוּ – רַק צַעַר,
גְּאוֹנוּתֵנוּ הִיא רַק חֵטְא,
הוֹגְנוּתֵנוּ לַעַג.
תָּמִיד רַע, רַע, רַע,
תָּמִיד עֶבֶד, עֶבֶד, עֶבֶד
תָּמִיד חַפֵּשׂ, חַפֵּשׂ, חַפֵּשׂ
בְּרָכָה בְּקִלְלַת הַשּׂוֹנֵא.
וְכָךְ – שָׁנָה אַחַר שָׁנָה,
וְכָךְ דּוֹר אַחַר דּוֹר,
לְלֹא תִּקְוָה, לְלֹא מַטָּרָה,
עֲטוּפִים בְּאֵימָה וּבְפַחַד,
מִתְהַלְּכִים אָנוּ בִּפְרָאוּת (בְּבַרְבַּרִיּוּת),
בְּיִסּוּרִים רַק לִסְבֹּל.
תָּמִיד דְּרֹך, דְּרֹךְ, דְּרֹךְ,
תָּמִיד בַּקֵּשׁ, בַּקֵּשׁ, בַּקֵּשׁ,
תָּמִיד עֹנִי עֹנִי עֹנִי,
אֵין (מְעַט) אֹשֶׁר אֲפִלּוּ לִפְנֵי הַמָּוֶת.
עס קומט דער ליבער יום-טוב צו רוען
טאָ זאָגט זשע קינדער ווער עס ווייסט
ווי דער ליבער יום-טוב הייסט?
און עס ענפֿערט אַ קינדערש אַ כאָר
יאָ מיר ווייסן מיר ווייסן גאַנץ קלאָר
יאָ מיר ווייסן געוויס
עס קומט דער פּסח מיט ניס
און מיט כוסיעלעך ווײַן
טאָ לאָמיר אַלע פֿריילעך זײַן
בְּלִי מוֹלֶדֶת, בַּיִת אוֹהֵב
בְּלִי גּוֹאֵל שָׁם בַּנֵּכָר
בְּלִי הַיּוֹם וּבְלִי מָחָר
בְּלִי תִּקְוָה - רַק סֵבֶל וָעוֹל
בְּלִי חָזוֹן - רַק כְּאֵב הָאֶתְמוֹל
וְתָמִיד בּוֹדֵד
וְתָמִיד נוֹדֵד
אֲבָל כּוֹחַ יֵשׁ
וְרַק לֹא לְהִתְיָאֵשׁ
עָלַיִךְ נִיצוֹץ תְּקְוָתֵנוּ
וּלְבִיאַת כָּל עַמֵּנוּ עַמֵּנוּ הָרָם
אַךְ הִיא שֶׁנִּשְׁמֶרֶת. נִשְׁמֶרֶת אוֹת הִיא לָעַד
שִׁירוּ שִׁיר שִׁיר שִׁיר
גִּילוּ גִּיל גִּיל גִּיל
נִירוּ נִיר נִיר נִיר
עוֹד יָבוֹאוּ נִצָּנִים:
בָּהּ בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת לֵבָב
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת
בָּהּ נִזְכֶּה וּבָהּ נִחְיֶה לְחַיֵּי דְּרוֹר.
וּתְהִי נַפְשִׁי מְיַחֶלֶת וְה' יַעֲזֹר.
יַעֲזֹר שִׁירוּ שִׁיר שִׁיר שִׁיר.
גִּילוּ גִּיל גִּיל גִּיל.
נִירוּ נִיר נִיר נִיר.
עוֹד יָבוֹאוּ זֵרְעוֹנִים
הקלטות (19)
ניצוח: אריה לבנון
שנת הקלטה: 9.12.1962
עיבוד למקהלה בשלושה קולות שווים, בהתאמה חלקית להגייה ספרדית. העיבוד נדפס בספור של אדל "לשוננו רינה", עמ' 46 - 47.
ביצוע
בליווי תזמורת (כנראה רק כלי קשת). פרטי העיבוד והליווי אינם מזוהים.
ביצוע
שנת הקלטה: 1967
מקור: התקליט "הבה נשירה 2"
באדיבות חברת "התקליט".
על השיר
מילות השיר העברי נכתבו בעקבות השיר היידי "מארש הגלות" מאת מוריס רוזנפלד, ברוח אנטיתתית למקור היידי: בעוד שהשיר היידי מדבר על נדודים ועל ייאוש, השיר העברי מתאר איך פה בארץ חמדת אבות נחיה וניצור חיי זוהר ודרור. הפזמון היידי קורא "אימער ויי ויי ויי" (תמיד בְּכֵה בְּכֵה בְּכֵה) בעוד הפזמון העברי קורא "גילו גיל גיל גיל".
לפי הדיעה המקובלת, הנוסח המקורי חובר בארץ "פה בארץ חמדת אבות", ואילו הנוסח "שם בארץ חמדת אבות" הושר בגולה לאחר שהשיר העברי הופץ מעבר לגבולות הארץ. עם זאת, מיכה כרמון איתר את ההתייחסות המוקדמת ביותר לשיר העברי, ושם נכתב דווקא "שם בארץ חמדת אבות". בעיתון "החירות" מיום 4.3.1912 ב"מכתב מרחובות", עמ' 2 (במקור בכתיב חסר):
ביום ז' באדר [תרע"ב, 25.12.1912] חגגו ברחובות את חג הנחת יסוד לבניין בית עם. אחרי הנאום [של מר אייזנברג] הלכנו כולנו לבית התפילה. ובראש התהלוכה הלכו ילדי גן הילדים ודגלים בידיהם ושרו את השיר היפה "שם בארץ חמדת אבות".
השיר נפוץ זמן קצר לאחר מכן בטיול פסח של תלמידי גימנסיה הרצלייה, אם כי לפי העדות לעיל מתברר שלא חובר במיוחד עבורו. על סיפור השיר בטיול הגימנסיה מפרט אליהו הכהן, "בכל זאת יש בה משהו - שירי הזמר של תל אביב", עמ' 16:
היה זה בחופש פסח תרע"ב (1912). תלמידי הגימנסיה עמדו לצאת לטיול האביב לגליל העליון. לקראת היציאה החליטו המורה לזמרה חנינא קרצ'בסקי והמחנך ישראל דושמן להכין שיר לכת מעודד שיהיה כעין המנון לטיול. קרצ'בסקי, שכבר נודע אז כמלחין מחונן, העדיף שלא לנסות את כוחו בכתיבת לחן חדש, שיצטרך לעמוד במבחן, ובמקום זאת ביקש לאלתר מנגינה קיימת ובדוקה שקליטתה תהיה מובטחת ובכך תשרת את המטרה.
באותה עת נפוץ בעולם היהודי השיר "מצעד הגלות" ("גלות מארש") שאת מילותיו כתב המשורר היהודי מוריס רוזנפלד. עשרות מנגינות הולחנו לשיר זה בעקבות תחרות שיזם כתב עת יהודי בוורשה. לאחר שהתפרסמו תוצאות התחרות ונקבעו הזוכים, הסתבר,, כפי שקרה פעמים רבות אחרי כן, שדווקא מנגינה שלא זכתה בתחרות - פרי עטו של מלחין בשם ריכטר, שזהותו המדוייקת טרם התבררה - כבשה לבבות והחלה להתפשט ברחבי הגולה. [מאוחר יותר גילה אליהו הכהן כי מלחין השיר הוא ארליך ולא ריכטר]. במנגינה זו בחר קרצ'בסקי לשיר הטיול.
[בכתבתו "הציור הוליד שיר: פה בארץ חמדת אבות" (13.1.2023) בבלוג "עונג שבת" של דוד אסף, הוסיף אליהו הכהן בין היתר כי השיר היידי נכתב בעקבות הציור "גלות" של שמואל הירשנברג ומילותיו תואמות את התחושה המדכאת שמשדר הציור]
לנגד עיניו של ישראל דושמן, שהתנדב לכתוב את מילות השיר עמדו מילותיו הקודרות של רוזנפלד "עם מקל הנדודים ביד, ללא בית ללא ארץ, ללא גואל ללא ידיד, ללא מחר ללא היום". באותו שבוע מלאו שלוש שנים לתל אביב. דושמן, שראה בעיניו את ניצני התחייה - את המושבות ראש פינה ומטולה שבהן לימד, את העיר העברית הראשונה בעולם ובה הגימנסיה העברית הראשונה בעולם, שבה פורחת הלשון העברית, שפת התורה - החליט לפנות מן המנגינה את אווירת היאוש שהִשרו מילותיו של רוזנפלד ובמקומן כתב שיר תחייה אופטימי ומפיח תקווה.
תוך זמן קצר נסחפה כל הארץ בשיר הזה. ברוך בן יהודה, ממשתתפי הטיול בגליל, סיפר בזכרונותיו מימי ראשית הגימנסיה כיצד מרגע שלימד קרצ'בסקי את השיר "צלל האולם לשירתנו הנלהבת וצללה כל הארץ מיפו ועד מטולה במשך עשרת ימי הטיול". ההיסטוריון יוסף קלוזנר, שביקר בתל אביב באותו אביב תרע"ב, הוזמן לנשף בגימנסיה, ורקד עם אחד התלמידות ריקוד של "רונדו" לצלילי השיר הזה. ברשמי מסעו סיפר ש"השירה החדשה" מיסודו של דושמן התפשטה בארץ ישראל יותר משירת "התקווה".
הקטע להלן שודר בקולו של ד"ר ברוך בן-יהודה (אביה של נתיבה בן יהודה), שהיה סגנו של מנהל גימסיה הרצליה האגדי, ד"ר חיים בוגרצ'וב ("בּוּגְרָה"). ההקלטה שודרה במקור בתכנית "שאלה של טעם" בעריכת חיים קינן. איזי מן הביא את ההקלטה בתכניתו "שאלה של פעם" בתאריך 18.3.2011 [תודה רבה לגדעון רוזנבלום שתמלל]:
קרצ'בסקי לא הודיע מימיו על השירים שהוא מחבר. גם כאשר הביא משהו משלו למקהלה, לא היה מספר על כך.
הוא הרבה לפרסם שירים שהוא לא חיברם. אילו היינו צריכים, היום, לשלם שכר משהו על המנגינות האלה, היה מגיע לו יותר מאשר למחברו של הלחן, כי אלמלא הוא, הן היו אובדות (במהלך השנים). כדוגמא, השיר "פה בארץ חמדת אבות".
כיצד פורסם השיר? – היה זה לפני צאת הגינסיה לטיול גדול שנמשך כעשרה ימים, בשנת תשע"ב, 1912 בחופשת הפסח. הגענו עד מטולה. הנסיעה בקרונות יקרים מתל-אביב עד מטולה, ארכה ששה ימים שלמים. בדרך לנּו בשכם ובמרחביה, שהייתה אז בראשיתה נקודת כיבוש, בכינרת, במגדל ובראש פינה. באמצע הדרך התנפלו עלינו ערבים וכן הלאה.
יצאנו במוצאי שבת בשעה מאוחרת, אבל בשבת לפנות ערב, קרא אותנו קרצ'בסקי לגימנסיה. לא ידענו לאיזו מטרה. הוא היה צריך לצאת עמנו לטיול והלך אתנו. הוא אמר שהוא רוצה ללמד אותנו שיר, שנוכל לשיר אותו נוסף לכל אוצר השירים הרב שהיה אתנו; שיר חדש.
והנה, היה שם גם דושמן. הוא היה מחבר המילים וקרצ'בסקי לימד אותנו את המנגינה. ואז שמענו בפעם הראשונה את המילים "פה בארץ חמדת אבות". הוא שר את המנגינה. בתחילה קיבלנו את המנגינה בהסתייגות מסוימת, אך לאט לאט הצטרפנו אליה ואחרי כשעה יצאנו נלהבים לרחובות תל-אביב. רחובות תל-אביב? - כלומר לרחוב הרצל ורחובות צדדיים (אחדים) של ארבעה-חמישה בתים מכל צד, ושרנו את השיר בהתלהבות גדולה.
מאיר נוי בכרטסתו מתעד דברים דומים וקצרים יותר שאמר ברוך בן יהודה בתכנית רדיו מוקדמת יותר ("יפים הלילות בכנען", 30.3.1972). ההבדל היחיד הוא שלפי נוסח זה נמשך הטיול 12 יום.
ראו את תיעוד הטיול בכתבה "בארצנו: טיול תלמידי המדרשה הרצליה" בעיתון "האור" (גלגול של העיתון "הצבי"), 12.4.1912. בכתבה לא נזכר השיר, אך בכתבה "חגיגת הפסח ברחובות" בעיתון "חרות" באותו יום עצמו נכתב: בגמור [ד"ר שמריהו לווין] את דבריו האחרונים, ניגנה התזמורת את "התקווה" ואת השיר "פה בארץ חמדת אבות". תודה לדותן גורן על ההפניות.
ראו בהמשך תווים משנת 1915 של השיר העברי מתוך גליון "ינואר עד מאי" של הירחון Ost und West בעיבוד ארנו נאדל לקול ופסנתר. כותרת המשנה הייתה "שיר איכרים ארץ ישראלי" ואת המנגינה הביא אברהם צבי אידלזון. בתווים רשום הנוסח המקורי של המילים "תתאמתנה כל התקוות" וכן יש מספר הבדלים בלחן, בעיקר בקצב, מהנוסח השגור שנדפס כמעט בדיוק כבר ב"צלילי חנינא" של קרצ'בסקי.
האחיות התאומות לאה פלק ואיטה שיינצייט (ילידות 1924, עלו ב1936) למדו בבית הספר בפולין שיר פסח ביידיש באותו לחן (השיר בביצוען נכלל כאן).
אורי קיסרי כתב ב"דואר היום" (14.1.1935) מאמר שלם בגנות הטקסט של "פה בארץ חמדת אבות". הוא תקף את האופטימיות של השיר; מעניין שקיסרי לא ידע מי חיבר את המילים.
ביצועים נוספים (וידיאו):
- מקהלה בליווי התזמורת הפילהרמונית הישראלית מתוך "חתימה טובה" לרגל הסכם השלום עם מצרים (1979) [השיר הראשון]
- יהורם גאון וקהל מתוך חגיגת הזמר ביום העצמאות תשל"ו (שיר אחרון במחרוזת)
- מקהלת הגברים של גיסות השריון
- משה דץ (מתוך מחרוזת חלוצים בתוכנית "הכבשה שושנה")
- אנסמבל האקדמיה למוזיקה בירושלים
- אורי שמיר
- סיפור השיר בפי ברוך בן יהודה וכן ביצוע בפי חבורת רננים
- טובה בן צבי ("שם בארץ חמדת אבות")
- ישראל דיין מתוך מחרוזת תקומה והעפלה
כל מידע נוסף על אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת contact@zemereshet.co.il.
קישורים ומשאבים (5)
מספר המעבד אהרן שפי: "השירים של אז הושרו אצלנו, כמו בכל בית (אחותי וחברותיה שרו "פה בארץ חמדה תבוא", בלי לבדוק מקורות. גם ב"חושו" ו"טושו" היו הרבה סימני שאלה). אני מקדיש את העיבודים הללו לזכרו של חבר יקר, רן אלדמע ז"ל [2016-1926], שיחדיו פעלנו להרבות שמחה בקרב תושבי גבעתיים וילדיה. שיפצתי את העיבודים מתוך כוונה שיהיו משומרים כיאות. העיבוד הוא ברוח האורקסטרה של ראשון לציון, שבוודאי הרבתה לנגן את 'חושו אחים חושו'."
