דַּיֵּנוּ! אֲנַחְנוּ לַזָּר אַךְ יָצַרְנוּ, מַהוּ גְּמוּלֵנוּ - יָדוּעַ לַכֹּל. רַבִּים אֲדוֹנִים בָּעוֹלָם הֶעֱשַׁרְנוּ וְאָנוּ נָמַקְנוּ בְּכֹבֶד הָעוֹל. פִּתֹם-רַעַמְסֵס לִרְבָבוֹת הֲקִימוֹנוּ לְמַעַן פַּרְעֹה שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר. הִגִּיעַ הַתּוֹר לְעַמֵּנוּ - הִכּוֹנוּ לַדֶּרֶךְ מִזְרָחָה, לְדֶרֶךְ-הָאוֹר. תשר [?] נָא קִרְבֵּנוּ אַחְדוּת הַיּוֹצֶרֶת לִבְנוֹת לְעַצְמֵנוּ מִקְלָט בָּעוֹלָם; עַד יוֹם בּוֹ תִּמַּח הַדִּמְעָה הַנִּגְרֶפֶת, (בביצוע: הַנִּגֶּרֶת) דִּמְעַת הַפּוֹעֵל הָעִבְרִי וְהָעַם.דיינו! אנחנו לזר אך יצרנו, מהו גמולנו - ידוע לכל. רבים אדונים בעולם העשרנו ואנו נמקנו בכובד העול. פיתום-רעמסס לרבבות הקימונו למען פרעה שבכל דור ודור. הגיע התור לעמנו - היכונו לדרך מזרחה, לדרך-האור. תשר נא קרבנו אחדות היוצרת לבנות לעצמנו מקלט בעולם; עד יום בו תימח הדמעה הנגרפת, דמעת הפועל העברי והעם.