בֵּין הָרִים וּבֵין סְלָעִים קוֹרֶנֶת שֶׁמֶשׁ תֹּם וּבָעֵמֶק בַּדְּשָׁאִים נָם לוֹ גְּדִי בֶּן-יוֹם. יָצְאָה הָאֵם לָתוּר בָּהָר עָזְבָה אֶת בְּנָהּ יָתוֹם – וְהַגְּדִי, הוֹי, מַר לוֹ, מַר בָּכָה, פָּעָה עַד דֹּם. מִמְּרוֹם הָהָר גָּחַן הַתַּן הוֹפִיעַ כְּתוֹךְ חֲלוֹם. "אַל תִּבְכֶּה, הוֹי, גְּדִי קָטָן, אִמְּךָ מָסְרָה שָׁלוֹם". אָהוֹ-אֲהָהּ! רוֹעֶה קָרָא נֵעוֹר הַגְּדִי פִּתְאוֹם. "מֶה-מֶה-מֶה?" הַגְּדִי עָנָה קוֹרֶנֶת שֶׁמֶשׁ תֹּם.בין הרים ובין סלעים קורנת שמש תום. ובעמק בדשאים, נם לו גדי בן-יום. יצאה האם לתור בהר. עזבה את בנה יתום- והגדי, הוי, מר לו, מר, בכה, פעה עד דם. ממרום ההר גחן התן, הופיע כתוך חלום, "אל תבכה, הוי, גדי קטן, אמך מסרה שלום". אהו-אהה! רועה קרא, נעור הגדי פתאום, "מה-מה-מה?" הגדי ענה, קורנת שמש - תום.