עָפְרָה כְּלָל אֵינָה מִתְעַצֶּלֶת כָּל הַיּוֹם הִיא מְבַשֶּׁלֶת. הִיא בּוֹחֶשֶׁת, מְטַגֶּנֶת, מִתְרַגֶּשֶׁת, מִתְעַצְבֶּנֶת: "שֶׁיִּפְתַּח כְּבָר הַשְּׂפָתַיִם שֶׁיִּטְעַם כְּבָר כַּף אוֹ שְׁתַּיִם". תֵּאָבוֹן אֵין לַפָּעוּט כִּי עָשׂוּי הוּא מִסְּמַרְטוּט. עפרה כלל אינה מתעצלת כל היום היא מבשלת. היא בוחשת, מטגנת, מתרגשת, מתעצבנת: "שיפתח כבר השפתיים שיטעם כבר כף או שתיים". תאבון אין לפעוט כי עשוי הוא מסמרטוט.

מקור: "צבי טלמון: צלילי דרור ומולדת - שירים ליחיד, לזמרה בצבור, לבית הספר ולעם", תווית, תשי"א, עמוד 31