דומינו (אברהם ברושי) ♫

דּוֹמִינוֹ, דּוֹמִינוֹ,
אַף אֶת שְׁמֵךְ לֹא אֵדַע, מַה מּוּזָר הוּא,
דּוֹמִינוֹ, דּוֹמִינוֹ,
זֶהוּ שֵׁם מְשַׂמֵּחַ, מַה יָּקָר הוּא,
הוּא תָּמִיד יַזְכִּיר
תֵּל-אָבִיב... הָעִיר...
דּוֹמִינוֹ, דּוֹמִינוֹ,
הוּא תָּמִיד זִכְרוֹנוֹת בִּי מֵעִיר.

כְּשֶׁאוֹתָנוּ הִפְגִּישׁ עֶרֶב בַּל מַסֵּכוֹת,
שָׁם הָיִית חֲמוּדָה, הַיָּפָה בַּנְּסִיכוֹת,
הִתְהַלַּכְנוּ וְנִכְנַסְנוּ לְעוֹלַם חֲלוֹם וָרֹד;
עִם שַׁחַר שֶׁעָלָה נֶעֶלַמְתְּ כְּעָשָׁן,
וְהִשְׁאַרְתְּ לִי בֻּבָּה, דּוֹמִינוֹ, מִין לֵיצָן,
כְּמַזְכֶּרֶת מְעוֹרֶרֶת זִכְרוֹנוֹת, כְּאֵב, יִקֹּד.