שיא הכיף

אָז בֵּין הַחֶבְרֶ'ה הַוִּכּוּחַ הִתְעורֵר (זֶה הָיָה בְּעֶרֶב חֹרֶף, מִסְתַּבֵּר), כָּל בָּחוּר וְטוֹב שָׁאַג וְהִתְלַהֵב – נֶחְלְקוּ דֵּעוֹת הַחֶבְרֶ'ה, מַה זֶּה כֵּיף? אָז קָם אֶחָד הַחֶבְרֶ'ה וְאָמַר בְּרוּרוֹת: שִׂיא הַכֵּיף אֶצְלִי – בִּלּוּי עִם נְעָרוֹת. וְכָךְ לוֹמַר לָהּ מוּל שְׁמֵי לַיְלָה רְחָבִים: אֶת נְעָלַיִךְ אֲשַׁבֵּץ בְּכוֹכָבִים... וּכְשֶׁאֹמַר לָהּ קוֹמְפְּלִימֶנְטִים עַד-בְּלִי-דַּי – הִיא תִּתְנַפֵּל עַל צַוָּארִי אָז, בְּחַיַּי! וְהָאָבִיב, יָא שֵׁיךְ, יַחְזֹר וִילַבְלֵב, וְזֶהוּ זֶה. לְדַעְתִּי, זֶה שִׂיא הַכֵּיף... אָז בֵּין... אָז קָם שֵׁנִי מִבֵּינֵיהֶם וְשָׂח בִּנְאוּם: אִם קוּמְזִיץ יֵשׁ – הֵן לֹא יֶחְסַר לָנוּ מְאוּם, כִּי לְמַרְאֵה צָלִי לִבִּי מַמָּשׁ רוֹעֵד, וְכוֹס הַיַּיִן בְּיָדֵנוּ תְּלַהֵט. הֵן אָז נֹאכַל, נִשְׁתֶּה וְזֶמֶר נְזַמֵּר: הוֹי, הָבוּ קוּמְזִיץ שֶׁלָּעַד לֹא יִגָּמֵר. וְאֶל כֵּרָה, אַחִים, נָבוֹאָה וְנָסֵב – וְזֶהוּ זֶה. לְדַעְתִּי, זֶה שִׂיא הַכֵּיף. אָז בֵּין... אָז הַשְּׁלִישִׁי אָמַר: חֲלוֹם אֲנִי חוֹלֵם – אֲנִי רוֹכֵב, אֲנִי רוֹכֵב עַל הַמֵּ"ם-מֵ"ם, וּבְחִיּוּךְ חָבִיב לוֹחֵשׁ לוֹ: שְׁמַע, בַּרְנָשׁ, וַדַּאי תּוֹאִיל לָצֵאת הַלַּיְלָה קְצָת לְאָ"שׁ... וּכְשֶׁיִּפֹּל עָיֵף, אֵין כֹּחַ, עַל הַגַּב, וּכְבָר יָבִין אָז בְּעַצְמוֹ, מַה זֶּה לִרְכַּב – אֶצְעַק לוֹ: קוּם! הִסְתַּעֲרוּת! לִקְרַאת אוֹיֵב! וְזֶהוּ זֶה. לְדַעְתִּי, זֶה שִׂיא הַכֵּיף. אָז בֵּין... אַךְ עֵת אַחֲרוֹן מִבֵּין הַחֶבְרֶ'ה פִּיו פָּתַח – מִיָּד הֻחְלַט כִּי שִׂיא הַכֵּיף זֶה הַפַּלְמָ"ח. זוֹ רְכִיבָה, זֶה קוּמְזִיץ, שִׁיר וּנְעָרוֹת, וְהַתַּפְקִיד אֲשֶׁר קְרָאַנוּ מִמְּדוּרוֹת. וְזֶה הַלַּיְלָה הַנָּכְרִי שֶׁבֵּין גְּבוּלוֹת, וְזֶהוּ צַו לְמִפְעָלִים וּפְעֻלּוֹת, וְזֶהוּ שִׁיר הַחֲבֵרִים מִלֵּב אֶל לֵב, וְזֶהוּ זֶה. זֶה שִׂיא הַכֵּיף! אָז בֵּין...אז בין החבר'ה הוויכוח התעורר (זה היה בערב חורף, מסתבר), כל בחור וטוב שאג והתלהב – נחלקו דעות החבר'ה, מה זה כיף? אז קם אחד החבר'ה ואמר ברורות: שיא הכיף אצלי – בילוי עם נערות. וכך לומר לה מול שמי לילה רחבים: את נעלייך אשבץ בכוכבים... וכשאומר לה קומפלימנטים עד בלי די – היא תתנפל על צווארי אז, בחיי! והאביב, יא שיך, יחזור וילבלב, וזהו זה. לדעתי, זה שיא הכיף... אז בין... אז קם שני מביניהם ושח בנאום: אם קומזיץ יש – הן לא יחסר לנו מאום, כי למראה צלי לבי ממש רועד, וכוס היין בידנו תלהט. הן אז נאכל, נשתה וזמר נזמר: הוי, הבו קומזיץ שלעד לא ייגמר. ואל כרה, אחים, נבואה ונסב – וזהו זה. לדעתי, זה שיא הכיף. אז בין... אז השלישי אמר: חלום אני חולם – אני רוכב, אני רוכב על המ"ם-מ"ם, ובחיוך חביב לוחש לו: שמע, ברנש, ודאי תואיל לצאת הלילה קצת לא"ש... וכשייפול עייף, אין כוח, על הגב, וכבר יבין אז בעצמו, מה זה לרכב – אצעק לו: קום! הסתערות! לקראת אויב! וזהו זה. לדעתי, זה הכיף. אז בין... אך עת אחרון מבין החבר'ה פיו פתח – מיד הוחלט כי שיא הכיף זה הפלמ"ח. זו רכיבה, זה קומזיץ, שיר ונערות, והתפקיד אשר קראנו ממדורות. וזה הלילה הנכרי שבין גבולות, וזהו צו למפעלים ופעולות, וזהו שיר החברים מלב אל לב, וזהו זה. זה שיא הכיף!

מספר עמוס רודנר:

לקראת 1944 היה ויכוח גדול אם הנוער העברי צריך להתגייס לכוח המגויס של "ההגנה", לפלמ"ח או לבריגדה היהודית שעמדה לקום בצבא הבריטי. דוד בן גוריון ומשה שרתוק (לימים שרת) – שהאמינו מאוד בצורך להשתתף במאמץ המלחמתי נגד הנאצים וגם בתועלת המדינית שתצמח מכך ליישוב היהודי ("המדינה שבדרך") – עברו במחנות הפלמ"ח ועמלו לשכנע את הפלמ"חניקים להתגייס ל"בריגדה". הוויכוח המרכזי היה מה יותר חשוב לעם היהודי; ויכוח שבמסגרתו כתב יצחק שדה את הרשימה "מי יישא את הרובה העברי?!". אבל מתחת לפני השטח רחשה גם השאלה איפה יותר "כיף".

כששרים היום את השיר הזה הוא נראה קצת אסקפיסטי ואולי משום כך לא הוקלט מעולם (מלבד בית אחד בתוך מחרוזת בתקליט "פלמחרוזת") אבל אם נזכור שאחד מבין כל ארבעה אסקפיסטים – ששרו את השיר ב-44' – נפל במלחמת העצמאות, נשיר אותו אולי קצת אחרת.