יום הדין גדול

מתוך ספרה של נתיבה בן יהודה, "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר", הוצ' "כתר", עמ' 180:

את השיר הזה חיברו חברֶה מהפלמ"ח, כשחזרו (ינואר 44') מאחת הפעולות הבודדות שהם הורשו לבצע, והם הצליחו בה מעל לכל המשוער. מאז - כל הפלמ"ח שר את השיר הזה בגאווה רבה, עד למלחמת השחרור, כשהתברר ליהודים בארץ שהם כל-כך גיבורים, עד שזה נהיה כבר מיותר להשוויץ בזה. פשוט מפליא - איך שפתאום השיר הזה נעלם, ואיך היום [1990 - זֶמֶרֶשֶׁת] מתביישים להודות בקיומו. אני מביאה אותו הנה בכוונה, כי אני חושבת שרק כך אפשר להסביר כמה היישוב פחד מהערבים, וכמה שהם נראו לנו בעדיפות של כוח ושל יכולת עלינו, עד 1948. "אנדרדוג" יכול לשיר כך, כשהוא מצליח "לדפוק" את ה"אַפֶּרְדּוֹג", וברגע שהוא בעצמו נהיה "אַפֶּרְדּוֹג" - מפסיק לשיר את זה. עובדה. אפילו בספר 'משפחת הפלמ"ח' - הוא איננו. ואני דווקא מאד גאה בזה שידענו להעלים אותו פתאום.

הפעולה שהביאה לכתיבת השיר מתוארת באתר הפלמ"ח (ניתן לקרוא שם דרך דפדפן Internet Explorer בלבד):

פגיעות בעלות אופי מיני של ערבים בנשים יהודיות עוררו זעם, וגררו את מִפקדת ההגנה ומטה הפלמ"ח לפעולות בלתי שגרתיות, ואף קיצוניות באכזריותן. במקרה אחד - סירוס אנס, ובמקרה שני - הריגה של אנס.

בשלהי שנת 1943 אירעו בעמק בית-שאן מקרי תקיפה אחדים של בנות קיבוצים מהאזור על רקע מיני. הגדישה את הסאה תקיפה של צעיר וצעירה מקיבוץ נווה-איתן בידי צמד ערבים: אחד התוקפים איים בנשק על הבחור, בעוד השני אונס את הבחורה. האונס גרם לסערה ביישובי העמק.

במפקדת ההגנה ובש"י (שירות הידיעות - המודיעין של האירגון) התקיים ויכוח נוקב בדבר הדרך הראויה לתגובה. הרעיון להרוג את האנס נשלל, בטענה שהעונש יגרור גאולת דם ולא ישיג את מטרתו. העונש שנבחר היה סירוס, על-פי העיקרון "עין תחת עין", שדומה לו מצוי גם בחוק המוסלמי, הקובע כי יד שגנבה – תיקטע. מקבלי ההחלטה סברו שחריגותו ואכזריותו של העונש יעבירו את המסר הנכון ויעוררו את ההדים המקווים מבלי לגרום לתגובה אלימה מהצד הערבי. שאול אביגור אישר את הפעולה, לאחר שהמומחים לענייני ערבים במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שכנעו אותו בחיוניותה.

ביצוע משימת הסירוס הוטל על הפלמ"ח. סגן מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, מינה בינואר 1944 את נחום שריג, מפקד פלוגה א', כאחראי לפעולה. שריג בחר לביצוע המשימה את יוחאי בן-נון כמפקד, והלה צירף אליו את עמוס חורב ואת יעקובה כהן, איש המחלקה הערבית. ההנחיה לחולייה הייתה שבעקבות הסירוס ייוותר האנס בחיים ויסתובב עם מומו, למען יראו וייראו.

שלושת המבצעים קיבלו מרופא קופת-חולים בעפולה הדרכה מדויקת כיצד לבצע את הניתוח. מנקודת מבטם של מקבלי ההחלטה על הסירוס, שיקפו ההכנות לקראתו את המגמה ליישמו תוך הקפדה על גישה הומנית.

לאחר שנאסף מידע אודות האנס, שהתפאר במעשיו בפומבי, אותר הבית בו גר ונקבעה תכנית הפעולה. בהתאם לתכנית, היה כהן צריך לפתות את האיש בערמה לצאת מביתו, ואז אמורים היו בן-נון וחורב להשתלט עליו, להביאו אל מתחת לגשר הרומי הסמוך לבית-שאן, לבצע את הסירוס ולסגת בדרך שאובטחה בידי שני חברי פלמ"ח.

שלושת חברי החוליה הגיעו לבית-שאן בשעות הערב של אחד מימי חודש ינואר 1944, כשהם מחופשים לערבים. הם הסתתרו בקרבת בית האנס, ולאחר שהוא נכנס אליו, פרצו באקדחים שלופים פנימה. חברי החוליה התחזו כמבריחי נשק שבאו מסוריה ומנסים למצוא את ביתו של נכבד היישוב. בהתאם לתביעתם, הצטרף האנס לבן-נון וחורב, כדי לסייע בידם לכאורה לאתר את בית הנכבד, בעוד כהן נותר מאחור בבית האנס על-מנת להרגיע את דייריו לנוכח ההתפרצות הפתאומית ולוודא כי אינם חושדים במאום.

בן-נון וחורב הובילו את האנס באיומי נשק אל מתחת לגשר הרומי השוכן בכניסה לבית-שאן וביצעו את הסירוס. כהן יצא מבית האנס והצטרף ליתר חברי החוליה, שנסוגו בשלום לקיבוץ בית-השיטה.

למחרת נודע שהאנס המסורס נמצא בחיים והועבר לטיפול רפואי בבית חולים. הרופא שהדריך את החוליה, ביקר בבית החולים ומצא כי לא נשקפת סכנה לחייו. חברי הפלמ"ח הדביקו כרוזים בחוצות בית-שאן, שהבהירו כי הפעולה בוצעה בידי הפלמ"ח, כעונש על מעשה האונס. כעבור ימים אחדים ביקר כהן בבית-שאן על-מנת להתרשם מהלוך הרוחות ביישוב בעקבות הסירוס. הצעירים תבעו נקמה אך המבוגרים הביעו שביעות רצון מהעונש שכן האונס המיט עליהם חרפה.

בעקבות הצלחת המבצע, הוחלט בהגנה להגיב גם כנגד תקיפה מינית שאירעה שנתיים לפני כן באזור הצפון, עת נאנסו אם ובתה בידי שני ערבים: שוטר מטבריה וצעיר מצפת. הפעם הוחלט להרוג את האנסים. חברי פלמ"ח, ובכללם חברי המחלקה הערבית, היו מעורבים במעקב ובביצוע גזר דין המוות של הצעיר מצפת. משנודע לשוטר מטבריה על מות שותפו לפשע, נמלט לעבר-הירדן. בשלבים שונים של פעילות זו השתתפו המסתערבים סעדיה עמרני, יעקובה כהן, אבו-סחה (שמו המלא טרם הותר לפרסום), יאיר הררי ושמעון הרוש.

פרשת האונס והסירוס בעמק בית-שאן הייתה לאחד מהצ'יזבטים הידועים בתולדות הפלמ"ח. חיים חפר כתב בעקבותיה את השיר: "סירסנוך, יא מוחמד", ששרו הלוחמים בנעימה מזרחית, בסלסולים ובריקוד מסביב למדורה.

[הנ"ל מתואר בקיצור גם בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-10.10.2002 – זֶמֶרֶשֶׁת]

צפו בעמוס חורב מספר על האירוע.

בסרט "נבלות - הסיפור האמתי" (החל מתזמון 20:30) מספר מאיר לברטובסקי (2010-1925) כי היה שותף לפעולת סירוס מטעם ההגנה ובהוראת בן-גוריון, אך לא ברור אם מדובר באירוע אחר (עם מאפיינים דומים מאוד) או בגרסה אחרת של אותו אירוע.

מקור המנגינה בשיר האיטלקי Tiritomba. המילה Saragietta שבמקור האיטלקי מזכירה במצלולה את "סירסנוך" שכתב חפר וכמובן את השיבוש "סרגוסה" שנועד - ככל הנראה - להימנע משימוש במילה הקשה הרומזת על המקרה הקשה שבעקבותיו נכתב השיר. האזינו לביצוע בשפת המקור (איטלקית) מפי יוזף שמידט.

התוספת "המתבן של מזרע עולה באש" מזומרת בשני הביצועים שבידינו. לא ברור מה מקורה, אך נראה שלא הייתה מקומית.