הקטן
גופן
הגדל
גופן
שכב הירדם (לחן קרצ'בסקי)
שְׁכַב, הֵרָדֵם, בֵּן לִי יַקִּיר שְׁמַע, אֲדַבֵּר שִׁיר; בִּימֵי קֶדֶם בַּמֶּרְחַקִּים הָיֹה הָיְתָה עִיר. ‏ אֲבוֹתֶיךָ הַקַּדְמוֹנִים לְפָנִים גָּרוּ שָׁם; אֲזַי חָיוּ חַיֵּי אֹשֶׁר, אֲזַי הָיוּ עַם. עַם שֶׁאַרְצוֹ תַּחַת רַגְלָיו זָבַת חָלָב, דְּבַשׁ; עַם, שֶׁלְּעִתִּים מְאֹד רְחוֹקוֹת נִמְצָא בוֹ אִישׁ רָשׁ. אַךְ הָאָבוֹת מֵרֹב טוֹבָה עָזְבוּ תּוֹרַת אֵל; וַעֲלֵי שֶׁמֶשׁ הַצְלָחָתָם עָלוּ עָבֵי צֵל. וּבְהִתְקַצֵּף אֵל עֲלֵיהֶם גֵּרְשָׁם מִן הָעִיר... שְׁכַב, הֵרָדֵם, בֵּן לִי יַקִּיר שְׁמַע, אֲדַבֵּר שִׁיר: בַּהֵיכָלִים הַנֶּהְדָּרִים עַם הִתְיַשֵּׁב זָר; וַאֲבוֹתֶיךָ נָדִים נָעִים, נְתוּנִים בִּידֵי צַר. הַרְבֵּה מֵאוֹת שָׁנִים נָדִים הֵם גַּם פֹּה גַּם שָׁם; אַךְ הֵם מְקַוִּים, כִּי יוֹם יָבוֹא – וְשָׁבוּ לִהְיוֹת עַם. כִּי כֵן אוֹתָם אֵל הִבְטִיחַ בְּיוֹם הָאַף הַלָּז, כִּי יוֹם יָבוֹא וְשָׁבוּ כֻּלָּם לִחְיוֹת עוֹד עַם עַז. כִּי יוֹם יָבוֹא – וְקָם מִקִּרְבָּם כַּאֲרִי נוֹהֵם אִישׁ, שֶׁקּוֹל יִתֵּן – וְהִתְקַבָּצוּ אֵלָיו כֻּלָּם חִישׁ; אָז תִּשָּׁמַע שַׁאֲגַת אַרְיֵה: "מִי לָעָם – אֵלַי!" אָז יָרִיעוּ כֻּלָּם, כֻּלָּם: "הַמָּשִׁיחַ חַי!" אָז יָעוּפוּ חִישׁ כִּבְרָקִים דֶּרֶךְ מֶרְחַב יָם אֶל הָעִיר הַהִיא הַיָּפָה, שֶׁגֹּרְשׁוּ מִשָּׁם; וּבִרְצוֹן הָאֵל יָבוֹאוּ כֻּלָּם אֶל הָעִיר... עַתָּה שְׁכַב וִישַׁן, בֵּן יַקִּיר, שְׁמַע אֲדַבֵּר שִׁיר... שכב, הירדם, בן לי יקיר שמע, אדבר שיר; בימי קדם במרחקים היה היתה עיר. ‏ אבותיך הקדמונים לפנים גרו שם; אזי חיו חיי אושר, אזי היו עם. עם שארצו תחת רגליו זבת חלב, דבש; עם, שלעיתים מאוד רחוקות נמצא בו איש רש. אך האבות מרוב טובה עזבו תורת אל; ועלי שמש הצלחתם עלו עבי צל. ובהתקצף אל עליהם גרשם מין העיר... שכב, הרדם, בן לי יקיר שמע, אדבר שיר: בהיכלים הנהדרים עם התישב זר; ואבותיך נדים נעים, נתונים בידי צר. הרבה מאות שנים נדים הם גם פה גם שם; אך הם מקוים, כי יום יבוא – ושבו להיות עם. כי כן אותם אל הבטיח ביום האף הלז, כי יום יבוא ושבו כולם לחיות עוד עם עז. כי יום יבוא – וקם מיקרבם כארי נוהם איש, שקול ייתן – והתקבצו אליו כולם חיש; אז תישמע שאגת אריה: "מי לעם – אלי!" אז יריעו כולם, כולם: "המשיח חי!" אז יעופו חיש כברקים דרך מרחב ים אל העיר ההיא היפה, שגורשו מישם; וברצון האל יבואו כולם אל העיר... עתה שכב וישן, בן יקיר, שמע אדבר שיר...
מילים: אהרון ליבושיצקי
לחן: חנינא קרצ'בסקי

שְׁכַב, הֵרָדֵם, בֵּן לִי יַקִּיר
שְׁמַע, אֲדַבֵּר שִׁיר;
בִּימֵי קֶדֶם בַּמֶּרְחַקִּים
הָיֹה הָיְתָה עִיר.

אֲבוֹתֶיךָ הַקַּדְמוֹנִים
לְפָנִים גָּרוּ שָׁם;
אֲזַי חָיוּ חַיֵּי אֹשֶׁר,
אֲזַי הָיוּ עַם.

עַם שֶׁאַרְצוֹ תַּחַת רַגְלָיו
זָבַת חָלָב, דְּבַשׁ;
עַם, שֶׁלְּעִתִּים מְאֹד רְחוֹקוֹת
נִמְצָא בוֹ אִישׁ רָשׁ.

אַךְ הָאָבוֹת מֵרֹב טוֹבָה
עָזְבוּ תּוֹרַת אֵל;
וַעֲלֵי שֶׁמֶשׁ הַצְלָחָתָם
עָלוּ עָבֵי צֵל.

וּבְהִתְקַצֵּף אֵל עֲלֵיהֶם
גֵּרְשָׁם מִן הָעִיר...
שְׁכַב, הֵרָדֵם, בֵּן לִי יַקִּיר
שְׁמַע, אֲדַבֵּר שִׁיר:

בַּהֵיכָלִים הַנֶּהְדָּרִים
עַם הִתְיַשֵּׁב זָר;
וַאֲבוֹתֶיךָ נָדִים נָעִים,
נְתוּנִים בִּידֵי צַר.

הַרְבֵּה מֵאוֹת שָׁנִים נָדִים
הֵם גַּם פֹּה גַּם שָׁם;
אַךְ הֵם מְקַוִּים, כִּי יוֹם יָבוֹא –
וְשָׁבוּ לִהְיוֹת עַם.

כִּי כֵן אוֹתָם אֵל הִבְטִיחַ
בְּיוֹם הָאַף הַלָּז,
כִּי יוֹם יָבוֹא וְשָׁבוּ כֻּלָּם
לִחְיוֹת עוֹד עַם עַז.

כִּי יוֹם יָבוֹא – וְקָם מִקִּרְבָּם
כַּאֲרִי נוֹהֵם אִישׁ,
שֶׁקּוֹל יִתֵּן – וְהִתְקַבָּצוּ
אֵלָיו כֻּלָּם חִישׁ;

אָז תִּשָּׁמַע שַׁאֲגַת אַרְיֵה:
"מִי לָעָם – אֵלַי!"
אָז יָרִיעוּ כֻּלָּם, כֻּלָּם:
"הַמָּשִׁיחַ חַי!"

אָז יָעוּפוּ חִישׁ כִּבְרָקִים
דֶּרֶךְ מֶרְחַב יָם
אֶל הָעִיר הַהִיא הַיָּפָה,
שֶׁגֹּרְשׁוּ מִשָּׁם;

וּבִרְצוֹן הָאֵל יָבוֹאוּ
כֻּלָּם אֶל הָעִיר...
עַתָּה שְׁכַב וִישַׁן, בֵּן יַקִּיר,
שְׁמַע אֲדַבֵּר שִׁיר...
שכב, הירדם, בן לי יקיר
שמע, אדבר שיר;
בימי קדם במרחקים
היה היתה עיר.

אבותיך הקדמונים
לפנים גרו שם;
אזי חיו חיי אושר,
אזי היו עם.

עם שארצו תחת רגליו
זבת חלב, דבש;
עם, שלעיתים מאוד רחוקות
נמצא בו איש רש.

אך האבות מרוב טובה
עזבו תורת אל;
ועלי שמש הצלחתם
עלו עבי צל.

ובהתקצף אל עליהם
גרשם מין העיר...
שכב, הרדם, בן לי יקיר
שמע, אדבר שיר:

בהיכלים הנהדרים
עם התישב זר;
ואבותיך נדים נעים,
נתונים בידי צר.

הרבה מאות שנים נדים
הם גם פה גם שם;
אך הם מקוים, כי יום יבוא –
ושבו להיות עם.

כי כן אותם אל הבטיח
ביום האף הלז,
כי יום יבוא ושבו כולם
לחיות עוד עם עז.

כי יום יבוא – וקם מיקרבם
כארי נוהם איש,
שקול ייתן – והתקבצו
אליו כולם חיש;

אז תישמע שאגת אריה:
"מי לעם – אלי!"
אז יריעו כולם, כולם:
"המשיח חי!"

אז יעופו חיש כברקים
דרך מרחב ים
אל העיר ההיא היפה,
שגורשו מישם;

וברצון האל יבואו
כולם אל העיר...
עתה שכב וישן, בן יקיר,
שמע אדבר שיר...




על השיר

שיר המוכר בלחנים רבים, רובם עממיים. לפירוט כל הלחנים ראו דף השיר בלחן לא ידוע.


כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il.

תווים

תווי לחנו של חנינא קרצ'בסקי, מתוך "צלילי חנינא"



תגיות

שירי ערש  





© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם