מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע, מִגִּלְעָד לַיָּם, אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ לֹא כֻפַּר בְּדָם. דָּם עִבְרִי רָווּ לָשֹׂבַע נִיר וָהַר וָגַיְא; אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי. מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי. בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה, בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם, דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ גִּבּוֹר גִּדֵּם. אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן; לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.מני דן עד באר שבע, מגלעד לים, אין אף שעל אדמתנו לא כופר בדם. דם עברי רוו לשובע ניר והר וגיא; אך מדור ודור לא נשפך טהור מדם חורשי תל חי. מדם חורשי תל חי. בין איילת ומטולה, בקברו דומם דום שומר גבול ארצנו גיבור גידם. אנו שבי, אך לבנו אלי תל-חי בצפון; לנו, לנו, תהיה לנו כתר החרמון, כתר החרמון.