אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!
וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –
נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,
וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ
אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,
וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,
אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד,
סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ,
נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה,
אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם!
וְצַר מְאֹד, מְאֹד!
אחרי מותי ספדו ככה לי:
"היה איש – וראו: איננו עוד;
קודם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
וצר! עוד מזמור אחד היה-לו –
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!
וצר מאוד! הן כינור היה-לו –
נפש חיה וממללה,
והמשורר מדי דברו בו
את-כל-רזי ליבו היגיד לו,
וכל-הנימין ידו דובבה,
אך רז אחד בקרבו הכחיד,
סחור סחור לו אצבעותיו פזזו,
נימה אחת אלמה נשארה,
אלמה נשארה עד-היום!
וצר מאוד, מאוד!
|
|
מילים: חיים נחמן ביאליק לחן: גבריאל גראד
|
אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי: "הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד; קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ – וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד!
וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ – נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה, וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ, וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה, אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד, סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ, נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה, אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם! וְצַר מְאֹד, מְאֹד!
אחרי מותי ספדו ככה לי: "היה איש – וראו: איננו עוד; קודם זמנו מת האיש הזה, ושירת חייו באמצע נפסקה; וצר! עוד מזמור אחד היה-לו – והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד!
וצר מאוד! הן כינור היה-לו – נפש חיה וממללה, והמשורר מדי דברו בו את-כל-רזי ליבו היגיד לו, וכל-הנימין ידו דובבה, אך רז אחד בקרבו הכחיד, סחור סחור לו אצבעותיו פזזו, נימה אחת אלמה נשארה, אלמה נשארה עד-היום! וצר מאוד, מאוד!
|
השלמה לגרסה המלאה
|
[המשך בית 3, בית 4]
כָּל-יָמֶיהָ זָעָה נִימָה זוֹ, דּוּמָם זָעָה, דּוּמָם רָעֲדָה, אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ, כָּמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה, נִכְסְפָה, כַּאֲשֶׁר יֶעְגַּם לֵב לַמְזֻמָּן לוֹ; וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְּכָל-יוֹם חִכְּתָה-לּוֹ וּבִנְהִימָה טְמִירָה שִׁוְּעָה-לּוֹ – וְהוּא הִתְמַהְמַהּ אַף לֹא-בָא, אַף לֹא-בָא!
וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב! הָ יָ ה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵ י נֶ נּ וּ עוֹד, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; עוֹד שִׁיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ, וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד!" [המשך בית 3, בית 4]
כל-ימיה זעה נימה זו, דומם זעה, דומם רעדה, אל-מזמורה, דודה גואלה, כמהה, צמאה, עגמה, נכספה, כאשר יעגם לב למזומן לו; ואם-התמהמה – בכל-יום חכתה-לו ובנהימה טמירה שועה-לו – והוא התמהמה אף לא-בא, אף לא-בא!
וגדול מאוד, מאוד הכאב! ה י ה איש – וראו: א י נ נ ו עוד, ושירת חייו באמצע נפסקה; עוד שיר מזמור אחד היה-לו, והינה אבד המזמור לעד, אבד לעד!"
|
|
 |
ביצוע: יוסף גולנד
התנצלותנו על איכות ההקלטה. נשמח לקבל הקלטה טובה יותר.

|
|
לחן גבריאל גראד נדפס בנפרד (הוצאת יובל, תל אביב, 1929) כאופוס 6 של המלחין.
לשיר לחנים נוספים:
כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת
contact@zemereshet.co.il.