אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי: "הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד; קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ – וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד! וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ – נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה, וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ, וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה, אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד, סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ, נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה, אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם! וְצַר מְאֹד, מְאֹד! אחרי מותי ספדו ככה לי: "היה איש – וראו: איננו עוד; קודם זמנו מת האיש הזה, ושירת חייו באמצע נפסקה; וצר! עוד מזמור אחד היה-לו – והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד! וצר מאוד! הן כינור היה-לו – נפש חיה וממללה, והמשורר מדי דברו בו את-כל-רזי ליבו היגיד לו, וכל-הנימין ידו דובבה, אך רז אחד בקרבו הכחיד, סחור סחור לו אצבעותיו פזזו, נימה אחת אלמה נשארה, אלמה נשארה עד-היום! וצר מאוד, מאוד!