עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת, עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת רַעַשׁ צַמָּרוֹת וְזֶמֶר מַעֲיָן. לְצִדְּךָ דּוּמָם הָלַכְתִּי כְּעִוֶּרֶת, בְּשִׂמְלָה צְחוֹרָה, בַּבֹּקֶר הַלָּבָן. כַּנִּרְאֶה, מְאוֹד הָיִיתִי נֶהֱדֶרֶת, כַּנִּרְאֶה, הָיִיתִי חֲמוּדָה מְאוֹד. עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת, עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ לִבִּי צָחַק מֵאַהֲבָה וְסוֹד. אַךְ גַּם בִּימֵי הָאֹשֶׁר - לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ מַשֶּׁהוּ נִגֵּן, נִגֵּן בִּי וְחִיֵּךְ: זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר, יַלְדָּה, כְּזֶמֶר עַל כִּנּוֹר. יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר, זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר. לָכֵן, כָּל עוֹד עֵינֵינוּ מִשִּׂמְחָה זוֹרְחוֹת, אֱהַב אוֹתִי הַרְבֵּה, הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאוֹד. הַבֵּט: הַיּוֹם זוֹהֵר עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹבֵר, עוֹבֵר יָקָר הוּא שִׁבְעָתַיִם. יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר, זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר. כִּי אֹשֶׁר שֶׁחָזַר אַחֲרֵי דִּמְעוֹת עֵינַיִם, הֵן שִׁבְעָתַיִם הוּא יָקָר וְעַז הוּא שִׁבְעָתַיִם. יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר, זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר.עוד אני זוכרת, עוד אני זוכרת רעש צמרות וזמר מעיין. לצידך דומם הלכתי כעיוורת, בשימלה צחורה, בבוקר הלבן. כנראה, מאד הייתי נהדרת, כנראה, הייתי חמודה מאד. עוד אני זוכרת, עוד אני זוכרת איך ליבי צחק מאהבה וסוד. אך גם בימי האושר - לא ידעתי איך משהו ניגן, ניגן בי וחייך: זה יעבור, זה יעבור, זה יעבור, ילדה, כזמר על כינור. יגון ואושר מתחלפים בתור, זה יעבור, זה יעבור. לכן, כל עוד עינינו משימחה זורחות, אהוב אותי הרבה, הרבה, הרבה מאד. הבט: היום זוהר על ארץ ושמיים. מפני שהוא עובר, עובר יקר הוא שבעתיים. יגון ואושר מתחלפים בתור, זה יעבור, זה יעבור. כי אושר שחזר אחרי דמעות עיניים, הן שבעתיים הוא יקר ועז הוא שבעתיים. יגון ואושר מתחלפים בתור, זה יעבור, זה יעבור.

מתוך "נא להציץ!", התכנית הרביעית של תיאטרון "לי-לה-לו", שהוצגה לראשונה ב-9.9.1945. 

 

בהקלטה מאוחרת יותר של שושנה דמארי היא מבצעת גם בתים נוספים שאינם מובאים כאן.