בָּאנוּ הֵנָּה בְּנֵי-בְּלִי-בַּיִת
בַּמְּרוֹמִים עוֹרְבִים וְעַיִט
שִׁיר נָשִׁיר עַל עַצְמֵנוּ, אַחִים.
כְּמוֹ שֶׁאָנוּ - בְּלִי תִּפְאֶרֶת,
בְּלִי דְּגָלִים, מַדִּים וָסֶרֶט,
כְּמוֹ שֶׁאָנוּ קְהַל פִּרְחָחִים.
נְעָרִים הָיִינוּ, אֶחָא
וְאָחוֹת לָנוּ, שְׁמָהּ בְּרָכָה,
בְּפַרְבָר תֵּל אֲבִיבִי שָׁקֵט.
רָעֲמוּ צְרוֹרוֹת בְּרֶן-גַאנִים,
בְּגוּפָהּ הַחַם נָגַעְנוּ
וְדָמֵנוּ נִשְׂרַף וְיוֹקֵד.
כְּשֶׁתָּבוֹא קְרִיצַת הָעַיִן
נִסְתַּעֵר, נוֹשְׂאֵי כְּלֵי זַיִן
וְעָשָׁן נְרַחְרֵחַ בָּאַף.
וְקָשִׁים, מִתּוֹךְ הַלַּיִל,
נַחֲלֹם בִּמְלֹא הַחַיִל
לְנַפֵּץ אֶת הַשַּׁעַר הַמּוּגָף.
באנו הנה בני-בלי-בית
במרומים עורבים ועיט
שיר נשיר על עצמנו, אחים.
כמו שאנו - בלי תפארת,
בלי דגלים, מדים וסרט,
כמו שאנו קהל - פרחחים.
נערים היינו, אחא
ואחות לנו, שמה ברכה,
בפרבר תל אביבי שקט.
רעמו צרורות ברן-גאנים,
בגופה החם נגענו
ודמנו נשרף ויוקד.
כשתבוא קריצת העין
נסתער, נושאי כלי זין
ועשן נרחרח באף.
וקשים, מתוך הליל,
נחלום במלוא החיל
לנפץ את השער המוגף.
![]() |
מילים: חיים גורי לחן: דמיטרי פוקראס, דניאיל פוקראס כתיבה: 1946 הלחנה: 1936
|
![]() |
|