זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי; הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי. אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה – וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים; בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה – וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים. וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע: רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים; וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –זריתי לרוח אנחתי וירוה החול דמעת עיני; הרוח! אם תמצא את-אחי אמר-לו – אוד עשן הנני. אמר-לו: בי נבע מקור אורה – וייבש נטפים נטפים; בלבבי שלהבת יקדה – ותדעך רשפים רשפים. ועתה מעיני כמו פצע: רק שותת ומטפטף לפעמים; ולבבי עוד יעשן במסתר מגולל באפר ובדמים –