הִגִּיעָה הָעֵת לְנַעֵר מֵעָלַי טֵרוּף הָעוֹכֵר נְשָׁמָה. אָרַךְ הַמִּשְׂחָק שֶׁשִׂחַקְתִּי עִמָּךְ כְּלֵץ עַל קַרְשֵׁי הַבָּמָה. הִרְהִיבוּ עֵינַיִם בַּדֵי תַפְאוּרוֹת בְּרֹב צִבְעֵיהֶם הַנָּאוִים. הָיְתָה אַדַּרְתִּי מְרֻקֶּמֶת זָהָב, הָיוּ רִגְשׁוֹתַי נִשְׂגָּבִים. כָּלָה הַמַּחֲזֶה. דָּעֲכוּ הָאוֹרוֹת, הַקֶּסֶם נָגוֹז וְנִמְחַק: אַךְ לָמָּה עֲדַיִן הַלֵּב הַפּוֹתֶה כוֹאֵב כְּבִשְׁעַת הַמִּשְׂחָק? אֲהָהּ, אֲדֹנָי! לֹא יָדַעְתִּי נַחֵש אֲשֶׁר הַגּוֹרָל לִי יָבִיא. כִּי אֶת הַלּוּדָר הַגּוֹסֵס אֲשַׂחֵק עִם מָוֶת בְּמוֹ לְבָבִי!..הגיעה העת לנער מעלי טרוף העוכר נשמה. ארך המשחק ששיחקתי עימך כלץ על קרשי הבמה. הרהיבו עיניים בדי תפאורות ברוב צבעיהם הנאוים. היתה אדרתי מרוקמת זהב, היו רגשותי נשגבים. כלה המחזה. דעכו האורות, הקסם נגוז ונמחק: אך למה עדיין הלב הפותה כואב כבשעת המשחק? אהה, אדוני! לא ידעתי נחש אשר הגורל לי יביא. כי את הלודר הגוסס אשחק עם מות במו לבבי!..