עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶךְ. כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ. כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ. אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם: אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ. אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ. הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת. הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר. וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם... על הנגב יורד ליל הסתיו ומצית כוכבים חרש חרש עת הרוח עובר על הסף עננים מהלכים על הדרך. כבר שנה. לא הרגשנו כמעט איך עברו הזמנים בשדותינו. כבר שנה, ונותרנו מעט מה רבים שאינם כבר בינינו. אך נזכור את כולם: את יפי הבלורית והתואר - כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח. אהבה מקודשת בדם את תשובי בינינו לפרוח. הרעות נשאנוך בלי מילים אפורה עקשנית ושותקת מלילות האימה הגדולים את נותרת בהירה ודולקת. הרעות כנערייך כולם שוב בשמך נחייך ונלכה כי רעים שנפלו על חרבם את חייך הותירו לזכר. ונזכור את כולם...