וְאֶת שְׁמֵךְ אֲנִי אֶשָּׂא עַל כַּנְפֵי הַשִּׁירָה. מֵעֵבֶר גְּבוּל-יוֹבְלִים אֶטָּעֶנּוּ, וּלְמֶרְחַק הֶעָתִיד הַמָּלֵא תַּעֲלוּמוֹת מְלֵא נֹעַם וָזִיו אֲבִיאֶנּוּ. וּכְיִקְרַת הַפְּנִינִים תּוֹךְ נִבְכֵי תְּהוֹם רַבָּה, כִּנְשִׁיקָה חֲרֵדָה לַכַּלָּה, מִשְׁמֶרֶת-עוֹלָמִים אָנֹכִי אֶתְּנֶנּוּ לְעֵת יוֹתֵר טוֹבָה וּלְדוֹר מְאֹד נַעֲלֶה. וַיְחִי שְׁמֵךְ וְיִפְרַח, וַאֲבִיבוֹ – עוֹלָמִים בִּנְגֹהוֹת עֲטַרְתּוֹ לוֹ נָאֲוָה, לוֹ יְפַלֵּל כָּל לֵב וְתִכְרַע כָּל בֶּרֶךְ בְּמַמְלֶכֶת הַיֹּפִי וְהָאַהֲבָה.ואת שמך אני אשא על כנפי השירה. מעבר גבול-יובלים אטענו, ולמרחק העתיד המלא תעלומות מלא נועם וזיו אביאנו. וכיקרת הפנינים תוך נבכי תהום רבה, כנשיקה חרדה לכלה, משמרת-עולמים אנוכי אתננו לעת יותר טובה ולדור מאוד נעלה. ויחי שמך ויפרח, ואביבו – עולמים בנגוהות עטרתו לו נאוה, לו יפלל כל לב ותכרע כל ברך בממלכת היופי והאהבה.