חַלּוֹנִי תָּמִיד פָּתוּחַ
זֶה אֲשֶׁר יָבוֹא
לִי יָבִיא זִמְרַת הָרוּחַ
יַעַר וּסְתָווֹ.
יִתְיַצֵּב מִנֶּגֶד
וְאֶרְאֶה עֵינָיו
וְאֶחְשֹׁב לְרֶגַע:
הוּא עָצוּב בַּסְּתָו.
הוּא הָלַךְ בַּדֶּרֶךְ,
דֶּרֶךְ רְחוֹקָה,
לוֹ סִפֵּר כָּל פֶּרַח:
הִיא שָׁם מְחַכָּה.
כָּךְ חָלְפוּ שָׁנִים רַבּוֹת,
כָּל שְׁנוֹתֶיהָ הַוְּרֻדּוֹת.
וְלִבָּהּ אֶשְׁכּוֹל בָּשֵׁל
מְצַפֶּה לַלֵּיל.
וְלִבָּהּ אֶשְׁכּוֹל בָּשֵׁל
מְצַלְצֵל וּמְצַלְצֵל –
לִקְרָאתָהּ אַתָּה זוֹחֵל
כָּאוֹר בָּעֲרָפֶל.
חַלּוֹנִי תָּמִיד פָּתוּחַ
זֶה אֲשֶׁר יָבוֹא
לִי יָבִיא זִמְרַת הָרוּחַ
לַיִל וּזְהָבוֹ.
הוּא יֹאמַר לִי: מַר לִי
בִּלְעָדַיִךְ מַר,
וְכָל-כָּךְ מוּזָר לִי
לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר.
אַתְּ עָצַמְתָּ עֵינַיִךְ,
כִּי כֻּלֵּךְ אַתְּ לִי,
צָעִיף אֶפְרֹשׂ עָלַיִךְ:
עֶרֶב תַּכְלִילִי –
הוּא יֹאמַר לִי: עוֹלָמֵךְ
אַגָּדָה פִּלְאִית כִּמְעַט –
יוֹם הוֹלֵךְ וְיוֹם דּוֹעֵךְ
אַךְ זוֹרַחַת אַתְּ.
וְאוּלַי יֹאמַר לִי כָּךְ:
סַגְרִירִים וּסְתָו נִשְׁכַּח,
לָאָבִיב שְׂמָלוֹת תִּפְרִי,
חַלּוֹנֵךְ סִגְרִי!חלוני תמיד פתוח
זה אשר יבוא
לי יביא זמרת הרוח
יער וסתוו.
יתייצב מנגד
ואראה עיניו
ואחשוב לרגע:
הוא עצוב בסתיו
הוא הלך בדרך,
דרך רחוקה,
לו סיפר כל פרח:
היא שם מחכה.
כך חלפו שנים רבות,
כל שנותיה הוורודות.
ולבה אשכול בשל
מצפה לליל.
ולבה אשכול בשל
מצלצל ומצלצל –
לקראתה אתה זוחל
כאור בערפל.
חלוני תמיד פתוח
זה אשר יבוא
לי יביא זמרת הרוח
ליל וזהבו.
הוא יאמר לי: מר לי
בלעדיך מר,
וכל - כך מוזר לי
להיות מאושר.
את עצמת עינייך,
כי כולך את לי,
צעיף אפרוש עלייך:
ערב תכלילי –
הוא יאמר לי: עולמך
אגדה פלאית כמעט –
יום הולך ויום דועך
אך זורחת את.
ואולי יאמר לי כך:
סגרירים וסתיו נשכח,
לאביב שמלות תפרי,
חלונך סגרי!
|
|
מילים: רפאל אליעז לחן: יואל ולבה
|
חַלּוֹנִי תָּמִיד פָּתוּחַ זֶה אֲשֶׁר יָבוֹא לִי יָבִיא זִמְרַת הָרוּחַ יַעַר וּסְתָווֹ.
יִתְיַצֵּב מִנֶּגֶד וְאֶרְאֶה עֵינָיו וְאֶחְשֹׁב לְרֶגַע: הוּא עָצוּב בַּסְּתָו.
הוּא הָלַךְ בַּדֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ רְחוֹקָה, לוֹ סִפֵּר כָּל פֶּרַח: הִיא שָׁם מְחַכָּה.
כָּךְ חָלְפוּ שָׁנִים רַבּוֹת, כָּל שְׁנוֹתֶיהָ הַוְּרֻדּוֹת. וְלִבָּהּ אֶשְׁכּוֹל בָּשֵׁל מְצַפֶּה לַלֵּיל.
וְלִבָּהּ אֶשְׁכּוֹל בָּשֵׁל מְצַלְצֵל וּמְצַלְצֵל – לִקְרָאתָהּ אַתָּה זוֹחֵל כָּאוֹר בָּעֲרָפֶל.
חַלּוֹנִי תָּמִיד פָּתוּחַ זֶה אֲשֶׁר יָבוֹא לִי יָבִיא זִמְרַת הָרוּחַ לַיִל וּזְהָבוֹ.
הוּא יֹאמַר לִי: מַר לִי בִּלְעָדַיִךְ מַר, וְכָל-כָּךְ מוּזָר לִי לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר.
אַתְּ עָצַמְתָּ עֵינַיִךְ, כִּי כֻּלֵּךְ אַתְּ לִי, צָעִיף אֶפְרֹשׂ עָלַיִךְ: עֶרֶב תַּכְלִילִי –
הוּא יֹאמַר לִי: עוֹלָמֵךְ אַגָּדָה פִּלְאִית כִּמְעַט – יוֹם הוֹלֵךְ וְיוֹם דּוֹעֵךְ אַךְ זוֹרַחַת אַתְּ.
וְאוּלַי יֹאמַר לִי כָּךְ: סַגְרִירִים וּסְתָו נִשְׁכַּח, לָאָבִיב שְׂמָלוֹת תִּפְרִי, חַלּוֹנֵךְ סִגְרִי! חלוני תמיד פתוח זה אשר יבוא לי יביא זמרת הרוח יער וסתוו.
יתייצב מנגד ואראה עיניו ואחשוב לרגע: הוא עצוב בסתיו
הוא הלך בדרך, דרך רחוקה, לו סיפר כל פרח: היא שם מחכה.
כך חלפו שנים רבות, כל שנותיה הוורודות. ולבה אשכול בשל מצפה לליל.
ולבה אשכול בשל מצלצל ומצלצל – לקראתה אתה זוחל כאור בערפל.
חלוני תמיד פתוח זה אשר יבוא לי יביא זמרת הרוח ליל וזהבו.
הוא יאמר לי: מר לי בלעדיך מר, וכל - כך מוזר לי להיות מאושר.
את עצמת עינייך, כי כולך את לי, צעיף אפרוש עלייך: ערב תכלילי –
הוא יאמר לי: עולמך אגדה פלאית כמעט – יום הולך ויום דועך אך זורחת את.
ואולי יאמר לי כך: סגרירים וסתיו נשכח, לאביב שמלות תפרי, חלונך סגרי!
|
|
 |
ביצוע: לאה דגנית שנת הקלטה: 23.8.1955
פסנתר: חיה ברנדמן

|
|
לחן השיר שימש את יואל ולבה גם כנושא הראשי של יצירתו "הרהורים" לצ'לו ופסנתר (נוסח כנראה זהה לכינור ופסנתר מכונה "הזייה").
כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת
contact@zemereshet.co.il.