הקטן
גופן
הגדל
גופן
בליל סופה

פתיחה בנגן חיצוני

מילים: חיים נחמן ביאליק
לחן: שלמה הופמן
כתיבה: ז' אדר, תרנ"ב, 1892

מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת-רֹאשִׁי אוֹצִיאָה,
אַף-אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת-פִּיהָ;
אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה –
הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶךְ? אִם-סוֹף לַמַּהְפֵּכָה?
הֲיָשֹׁךְ הַסַּעַר וִיְפֻזְּרוּ הֶעָבִים

אַבִּיטָה אֶל-אֶרץ אַף-אֵפֶן לְמָעְלָה –
אֵין חָזוֹן, אֵין קֶשֶׁב – רַק סוּפָה וָלָיְלָה.
מבעד לאשנבי את-ראשי אוציאה,
אף-אקרא לסערה ואשאל את-פיה;
אביטה בעבים, אבינה בחשכה –
היהי קץ לחושך? אם-סוף למהפכה?
הישוך הסער ויפוזרו העבים
אביטה אל-ארץ אף-אפן למעלה –
אין חזון, אין קשב – רק סופה ולילה.


הנוסח המלא - "הרהורי לילה"

יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי – בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת,
לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת;
כּי בִכְיִי עִם-מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים
הֵם עָנָן בַּצִיָּה עִם-מַיִם מְלוּחִים;
כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים –
סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת-לִבּוֹת אֲבָנִים –
וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל
מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל?

מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת-רֹאשִׁי אוֹצִיאָה,
אַף-אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת-פִּיהָ;
אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה –
הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶךְ? אִם-סוֹף לַמַּהְפֵּכָה?
הֲיָשֹׁךְ הַסַּעַר וִיְפֻזְּרוּ הֶעָבִים
וְנָגַהּ הַסַּהַר וְנָגְהוּ כוֹכָבִים?
אַבִּיטָה אֶל-אֶרץ אַף-אֵפֶן לְמָעְלָה –
אֵין חָזוֹן, אֵין קֶשֶׁב – רַק סוּפָה וָלָיְלָה.

בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה,
וַיִּתֶּן-לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה!
צֵא בַקֵּשׁ מִשְׁפָּטְךָ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים,
קְנֵה אַוִּיר לִנְשִׁימָה, גְּנֹב אוֹר לָעֵינָיִם;
לֵךְ סֹב עַל-הַפְּתָחִים בְּיַלְקוּט עַל-שָׁכֶם,
בֹּא פִתְחֵי נְדִיבִים וּשְׁחֵה עַל-פַּת לָחֶם –
וּכְבָר כָּשַׁל כֹּחִי בִּנְדוּדִים וָטֹרַח –
אֲהָהּ אֵלִי, אֵלִי! הֲיִתַּם הָאֹרַח?

מֵרֶחֶם אֶל-אַשְׁפָּה כַּסּוּחָה הוּטָלְתִּי,
לֹא רֻחָץ מֵחֶלְאָה בִּסְחָבוֹת חֻתָּלְתִּי;
שַׁד צֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה,
מִמֶנּוּ מָצִיתִי אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.
מֵאָז שָׂם אֶת-קִנּוֹ בִּלְבָבִי צִפְעוֹנִי
הַמֵּטִיל בִּי אַרְסוֹ וּמֹצֵץ אֶת-אוֹנִי...
הוֹי, אָנָה מֵחֲמָתוֹ אֶבְרָחָה, אָנוּסָה?
גַּם-חָיֹה לֹא-אֶחְיֶה, גַּם-מוֹת לֹא אָמוּתָה!

שַׁפְרִירֵי שָׁמַיִם הַפְּרוּשִׁים כִּסְדִינִים,
וּנְקֻדִּים בִּנְקֻדּוֹת כּוֹכָבִים כִּפְנִינִים;
רֹךְ רוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת הַמְרַחֲפוֹת בִּדְמָמָה
עִם-כְּרוּבֵי הַשָּׁלוֹם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה,
הַמְסַפְּרוֹת בְּלַחַשׁ, בִּנְשִׁיקָה, בִּרְמָזִים
לְשִׂיחַ הַשָּׂדֶה סוֹד יָהּ, רָזֵי רָזִים;
שְׁנַת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט, שְׁנַת מַרְפֵּא וְגֵהָה –
לֹא לִי הֵם, לֹא לִי הֵם, בֶּן-אַשְׁפָּה, תּוֹלֵעָה!

בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עֵת אֶשָּׂא כִּנּוֹרִי,
עֵת עֵרִים רַק-שְׁנַיִם: אָנֹכִי וּמְזוֹרִי;
עֵת יֵצַר הָעוֹר לְעַצְמוֹתַי הַנְּמַקּוֹת,
וְעֵינַי הַכָּלוֹת תִּלְאֶינָה לְבַכּוֹת –
אָז תַּעַל כָּאוֹר טְבוּלַת טַל בַּת-שִׁירָתִי,
בִּמְשִׁי אֶבְרוֹתֶיהָ תַּז טַל עַל-לִבָּתִי,
וּמָחֲתָה הַדִּמְעָה שֶׁקָּפְאָה בְּעֵינִי –
אַל-טַל, בַּת-שִׁירָתִי! נֹאד דְּמָעוֹת לִי תֵנִי!

נֹאד דְּמָעוֹת, בַּת-שִׁירִי, נֹאד דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת,
מַרְגִּיזוֹת לְבָבוֹת, מַרְעִישׁוֹת נְפָשׁוֹת.
הִתְעוֹפְפִי, נוּדִי בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת,
אֶל כֹּתֶל מַעֲרָבִי, אֶל קִבְרוֹת הָאָבוֹת,
עַל-יַד דֶּרֶך גּוֹלִים הִתְיַצְּבִי, עֲמֹדִי,
אִישׁ אִישׁ לְפִי אֵידוֹ יִתְנַדֵּב אֶל-נֹאדִי;
וּבְעוֹדָן בְּחֻמָּן קְחִי, צְקִי אֶל-כִּנּוֹרִי
הַדְּמָעוֹת עַד-תֻּמָּן – וְנָח לִי מִמְּזוֹרִי!
ידעתי כי בכיי – בכי כוס בין חורבות,
לא יגה אנשים, לא ישבור הלבבות;
כי בכיי עם-מטרות דמעותי השפוכים
הם ענן בציה עם-מים מלוחים;
כי דמעות שנושנו מבכי אלפי שנים –
סר כוחן ממוגג את-ליבות אבנים –
ולמה, לב אומלל, תבקש להבל
מרגוע בבכי, ניחומים באבל?

מבעד לאשנבי את-ראשי אוציאה,
אף-אקרא לסערה ואשאל את-פיה;
אביטה בעבים, אבינה בחשכה –
היהי קץ לחושך? אים-סוף למהפכה?
הישוך הסער ויפוזרו העבים
ונגה הסהר ונגהו כוכבים?
אביטה אל-ארץ אף-אפן למעלה –
אין חזון, אין קשב – רק סופה ולילה.

בבטן הקנני אל מסכן, חלכה,
ויתן-לי מקל ויאמר לי: לכה!
צא בקש משפטך שאבד בחיים,
קנה אויר לנשימה, גנוב אור לעיניים;
לך סוב על-הפתחים בילקוט על-שכם,
בוא פתחי נדיבים ושחה על-פת לחם –
וכבר כשל כוחי בנדודים וטורח –
אהה אלי, אלי! הייתם האורח?

מרחם אל-אשפה כסוחה הוטלתי,
לא רוחץ מחלאה בסחבות חותלתי;
שד צומק לי חלצה אם עוטיה, אבלה,
ממנו מציתי את-כוס התרעלה.
מאז שם את-קינו בלבבי צפעוני
המטיל בי ארסו ומוצץ את-אוני...
הוי, אנה מחמתו אברחה, אנוסה?
גם-חיה לא-אחיה, גם-מות לא אמותה!

שפרירי שמיים הפרושים כסדינים,
ונקודים בנקודות כוכבים כפנינים;
רוך רוחות שאננות המרחפות בדממה
עם-כרובי השלום על-פני האדמה,
המספרות בלחש, בנשיקה, ברמזים
לשיח השדה סוד יה, רזי רזים;
שנת שלוה ושקט, שנת מרפא וגהה –
לא לי הם, לא לי הם, בן-אשפה, תולעה!

בלילה בלילה עת אשא כינורי,
עת ערים רק-שניים: אנוכי ומזורי;
עת יצר העור לעצמותי הנמקות,
ועיני הכלות תלאינה לבכות –
אז תעל כאור טבולת טל בת-שירתי,
במשי אברותיה תז טל על-ליבתי,
ומחתה הדמעה שקפאה בעיני –
אל-טל, בת-שירתי! נאד דמעות לי תני!

נאד דמעות, בת-שירי, נאד דמעות חדשות,
מרגיזות לבבות, מרעישות נפשות.
התעופפי, נודי בין עיי חורבות,
אל כותל מערבי, אל קברות האבות,
על-יד דרך גולים התיצבי, עמודי,
איש איש לפי אידו יתנדב אל-נאדי;
ובעודן בחומן קחי, צקי אל-כינורי
הדמעות עד-תומן – ונח לי ממזורי!
הקלטה היסטורית
ביצוע: להקת נשים של קול ציון לגולה
שנת הקלטה: 1.1.1958


על השיר

המילים  לקוחות מתוך השיר "הרהורי לילה" וכוללות את הבית השני בלבד (למעט השורה השישית).

תאריך כתיבת השיר מקובל כיום מותו של משה.

ר' גם "הרהורי לילה" בלחן עממי יידי שם מושר הבית הראשון בלבד.

 


כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il.




© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם