יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי – בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת, לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת; כּי בִכְיִי עִם-מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים הֵם עָנָן בַּצִיָּה עִם-מַיִם מְלוּחִים; כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים – סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת-לִבּוֹת אֲבָנִים – וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל? מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת-רֹאשִׁי אוֹצִיאָה, אַף-אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת-פִּיהָ; אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה – הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶךְ? אִם-סוֹף לַמַּהְפֵּכָה? הֲיָשֹׁךְ הַסַּעַר וִיְפֻזְּרוּ הֶעָבִים וְנָגַהּ הַסַּהַר וְנָגְהוּ כוֹכָבִים? אַבִּיטָה אֶל-אֶרץ אַף-אֵפֶן לְמָעְלָה – אֵין חָזוֹן, אֵין קֶשֶׁב – רַק סוּפָה וָלָיְלָה. בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה, וַיִּתֶּן-לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה! צֵא בַקֵּשׁ מִשְׁפָּטְךָ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים, קְנֵה אַוִּיר לִנְשִׁימָה, גְּנֹב אוֹר לָעֵינָיִם; לֵךְ סֹב עַל-הַפְּתָחִים בְּיַלְקוּט עַל-שָׁכֶם, בֹּא פִתְחֵי נְדִיבִים וּשְׁחֵה עַל-פַּת לָחֶם – וּכְבָר כָּשַׁל כֹּחִי בִּנְדוּדִים וָטֹרַח – אֲהָהּ אֵלִי, אֵלִי! הֲיִתַּם הָאֹרַח? מֵרֶחֶם אֶל-אַשְׁפָּה כַּסּוּחָה הוּטָלְתִּי, לֹא רֻחָץ מֵחֶלְאָה בִּסְחָבוֹת חֻתָּלְתִּי; שַׁד צֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה, מִמֶנּוּ מָצִיתִי אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה. מֵאָז שָׂם אֶת-קִנּוֹ בִּלְבָבִי צִפְעוֹנִי הַמֵּטִיל בִּי אַרְסוֹ וּמֹצֵץ אֶת-אוֹנִי... הוֹי, אָנָה מֵחֲמָתוֹ אֶבְרָחָה, אָנוּסָה? גַּם-חָיֹה לֹא-אֶחְיֶה, גַּם-מוֹת לֹא אָמוּתָה! שַׁפְרִירֵי שָׁמַיִם הַפְּרוּשִׁים כִּסְדִינִים, וּנְקֻדִּים בִּנְקֻדּוֹת כּוֹכָבִים כִּפְנִינִים; רֹךְ רוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת הַמְרַחֲפוֹת בִּדְמָמָה עִם-כְּרוּבֵי הַשָּׁלוֹם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, הַמְסַפְּרוֹת בְּלַחַשׁ, בִּנְשִׁיקָה, בִּרְמָזִים לְשִׂיחַ הַשָּׂדֶה סוֹד יָהּ, רָזֵי רָזִים; שְׁנַת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט, שְׁנַת מַרְפֵּא וְגֵהָה – לֹא לִי הֵם, לֹא לִי הֵם, בֶּן-אַשְׁפָּה, תּוֹלֵעָה! בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עֵת אֶשָּׂא כִּנּוֹרִי, עֵת עֵרִים רַק-שְׁנַיִם: אָנֹכִי וּמְזוֹרִי; עֵת יֵצַר הָעוֹר לְעַצְמוֹתַי הַנְּמַקּוֹת, וְעֵינַי הַכָּלוֹת תִּלְאֶינָה לְבַכּוֹת – אָז תַּעַל כָּאוֹר טְבוּלַת טַל בַּת-שִׁירָתִי, בִּמְשִׁי אֶבְרוֹתֶיהָ תַּז טַל עַל-לִבָּתִי, וּמָחֲתָה הַדִּמְעָה שֶׁקָּפְאָה בְּעֵינִי – אַל-טַל, בַּת-שִׁירָתִי! נֹאד דְּמָעוֹת לִי תֵנִי! נֹאד דְּמָעוֹת, בַּת-שִׁירִי, נֹאד דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת, מַרְגִּיזוֹת לְבָבוֹת, מַרְעִישׁוֹת נְפָשׁוֹת. הִתְעוֹפְפִי, נוּדִי בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת, אֶל כֹּתֶל מַעֲרָבִי, אֶל קִבְרוֹת הָאָבוֹת, עַל-יַד דֶּרֶך גּוֹלִים הִתְיַצְּבִי, עֲמֹדִי, אִישׁ אִישׁ לְפִי אֵידוֹ יִתְנַדֵּב אֶל-נֹאדִי; וּבְעוֹדָן בְּחֻמָּן קְחִי, צְקִי אֶל-כִּנּוֹרִי הַדְּמָעוֹת עַד-תֻּמָּן – וְנָח לִי מִמְּזוֹרִי! ידעתי כי בכיי – בכי כוס בין חורבות, לא יגה אנשים, לא ישבור הלבבות; כי בכיי עם-מטרות דמעותי השפוכים הם ענן בציה עם-מים מלוחים; כי דמעות שנושנו מבכי אלפי שנים – סר כוחן ממוגג את-ליבות אבנים – ולמה, לב אומלל, תבקש להבל מרגוע בבכי, ניחומים באבל? מבעד לאשנבי את-ראשי אוציאה, אף-אקרא לסערה ואשאל את-פיה; אביטה בעבים, אבינה בחשכה – היהי קץ לחושך? אים-סוף למהפכה? הישוך הסער ויפוזרו העבים ונגה הסהר ונגהו כוכבים? אביטה אל-ארץ אף-אפן למעלה – אין חזון, אין קשב – רק סופה ולילה. בבטן הקנני אל מסכן, חלכה, ויתן-לי מקל ויאמר לי: לכה! צא בקש משפטך שאבד בחיים, קנה אויר לנשימה, גנוב אור לעיניים; לך סוב על-הפתחים בילקוט על-שכם, בוא פתחי נדיבים ושחה על-פת לחם – וכבר כשל כוחי בנדודים וטורח – אהה אלי, אלי! הייתם האורח? מרחם אל-אשפה כסוחה הוטלתי, לא רוחץ מחלאה בסחבות חותלתי; שד צומק לי חלצה אם עוטיה, אבלה, ממנו מציתי את-כוס התרעלה. מאז שם את-קינו בלבבי צפעוני המטיל בי ארסו ומוצץ את-אוני... הוי, אנה מחמתו אברחה, אנוסה? גם-חיה לא-אחיה, גם-מות לא אמותה! שפרירי שמיים הפרושים כסדינים, ונקודים בנקודות כוכבים כפנינים; רוך רוחות שאננות המרחפות בדממה עם-כרובי השלום על-פני האדמה, המספרות בלחש, בנשיקה, ברמזים לשיח השדה סוד יה, רזי רזים; שנת שלוה ושקט, שנת מרפא וגהה – לא לי הם, לא לי הם, בן-אשפה, תולעה! בלילה בלילה עת אשא כינורי, עת ערים רק-שניים: אנוכי ומזורי; עת יצר העור לעצמותי הנמקות, ועיני הכלות תלאינה לבכות – אז תעל כאור טבולת טל בת-שירתי, במשי אברותיה תז טל על-ליבתי, ומחתה הדמעה שקפאה בעיני – אל-טל, בת-שירתי! נאד דמעות לי תני! נאד דמעות, בת-שירי, נאד דמעות חדשות, מרגיזות לבבות, מרעישות נפשות. התעופפי, נודי בין עיי חורבות, אל כותל מערבי, אל קברות האבות, על-יד דרך גולים התיצבי, עמודי, איש איש לפי אידו יתנדב אל-נאדי; ובעודן בחומן קחי, צקי אל-כינורי הדמעות עד-תומן – ונח לי ממזורי!
|