הקטן
גופן
הגדל
גופן
איך
מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי – הִגָּלִי-נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי אֱלֵי מַחֲבוֹאִי; וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי וּמָלְכִי עַל-גּוֹרָלִי; וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי וַהֲמִיתִינִי עִם-אֲבִיבִי. וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה-נָא נִיצוֹצִי וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא, כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי בְשָׂמִים צִפֹּרֶת כְּרָמִים. אַיֵּךְ? וַאֲנִי עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מִי וָמָה אַתְּ – וּשְׁמֵךְ עַל-שְׂפָתַי רָעַד, וּכְרִצְפַּת אֵשׁ בַּלֵּילוֹת עַל-מִשְׁכָּבִי בָּעַרְתְּ בִּלְבָבִי; וָאֵבְךְּ בִּנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשֹּׁךְ כָּרִי וּלְזִכְרֵךְ כָּלָה בְשָׂרִי; וְכָל-הַיּוֹם בֵּין אוֹתִיּוֹת הַגְּמָרָא, בְּקֶרֶן אוֹר, בִּדְמוּת עָב בָּרָה, בַּזַּכָּה מִתְּפִלּוֹתַי וּבִטְהָר-הִרְהוּרַי, בִּנְעִים הֶגְיוֹנַי וּבִגְדָל-יִסּוּרַי – לֹא-בִקְשָׁה נַפְשִׁי כִּי אִם-הִגָּלוֹתֵךְ, רַק-אוֹתָךְ, אוֹתָךְ, אוֹתָךְ...ממקום שאת נסתרת שם, יחידת חיי ושכינת מאויי – היגלי-נא ומהרי בואי, בואי אלי מחבואי; ובעוד יש גאולה לי – צאי וגאלי ומלכי על-גורלי; ויום אחד גזלת נעורי לי השיבי והמיתיני עם-אביבי. ותחת שפתותיך יכבה-נא ניצוצי ובין שדייך יומי אוציא, כגוע בערוב היום בין פרחי בשמים ציפורת כרמים. איך? ואני עוד לא ידעתי מי ומה את – ושמך על-שפתי רעד, וכרצפת אש בלילות על-משכבי בערת בלבבי; ואבך בנדודי ליל, ואשוך כרי ולזכרך כלה בשרי; וכל-היום בין אותיות הגמרא, בקרן אור, בדמות עב ברה, בזכה מתפילותי ובטהר-הרהורי, בנעים הגיוני ובגדל-ייסורי – לא-בקשה נפשי כי אם-היגלותך, רק-אותך, אותך, אותך...

פתיחה בנגן חיצוני

מילים: חיים נחמן ביאליק
לחן: צבי בן-יוסף
כתיבה: מרוזי, סיון, תרס"ד

מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי
וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי –
הִגָּלִי-נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי
אֱלֵי מַחֲבוֹאִי;
וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי
וּמָלְכִי עַל-גּוֹרָלִי;
וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי
וַהֲמִיתִינִי עִם-אֲבִיבִי.
וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה-נָא נִיצוֹצִי
וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,
כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי בְשָׂמִים
צִפֹּרֶת כְּרָמִים.

אַיֵּךְ?

וַאֲנִי עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מִי וָמָה אַתְּ –
וּשְׁמֵךְ עַל-שְׂפָתַי רָעַד,
וּכְרִצְפַּת אֵשׁ בַּלֵּילוֹת עַל-מִשְׁכָּבִי
בָּעַרְתְּ בִּלְבָבִי;
וָאֵבְךְּ בִּנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשֹּׁךְ כָּרִי
וּלְזִכְרֵךְ כָּלָה בְשָׂרִי;
וְכָל-הַיּוֹם בֵּין אוֹתִיּוֹת הַגְּמָרָא,
בְּקֶרֶן אוֹר, בִּדְמוּת עָב בָּרָה,
בַּזַּכָּה מִתְּפִלּוֹתַי וּבִטְהָר-הִרְהוּרַי,
בִּנְעִים הֶגְיוֹנַי וּבִגְדָל-יִסּוּרַי –
לֹא-בִקְשָׁה נַפְשִׁי כִּי אִם-הִגָּלוֹתֵךְ,
רַק-אוֹתָךְ, אוֹתָךְ, אוֹתָךְ...
ממקום שאת נסתרת שם, יחידת חיי
ושכינת מאויי –
היגלי-נא ומהרי בואי, בואי
אלי מחבואי;
ובעוד יש גאולה לי – צאי וגאלי
ומלכי על-גורלי;
ויום אחד גזלת נעורי לי השיבי
והמיתיני עם-אביבי.
ותחת שפתותיך יכבה-נא ניצוצי
ובין שדייך יומי אוציא,
כגוע בערוב היום בין פרחי בשמים
ציפורת כרמים.

איך?

ואני עוד לא ידעתי מי ומה את –
ושמך על-שפתי רעד,
וכרצפת אש בלילות על-משכבי
בערת בלבבי;
ואבך בנדודי ליל, ואשוך כרי
ולזכרך כלה בשרי;
וכל-היום בין אותיות הגמרא,
בקרן אור, בדמות עב ברה,
בזכה מתפילותי ובטהר-הרהורי,
בנעים הגיוני ובגדל-ייסורי –
לא-בקשה נפשי כי אם-היגלותך,
רק-אותך, אותך, אותך...


ביצוע: שמשון בר-נוי
 פסנתר: צבי בן יוסף


על השיר

כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il.




© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם