אני נושא עמי

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה, אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אָז מִפַּחַד, הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה" הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד". בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם, בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים, רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב, אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים. בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ, אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר. אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ, אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר. בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר, בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ, עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר, יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.אני נושא עמי את צער השתיקה, את נוף האלם ששרפנו אז מפחד, הלוא אמרת אליי: "העיר כל כך ריקה" הלוא אמרת אליי: "נשתוק מעט ביחד". בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם, בחלוני נסתם חזון המרחבים, רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב, אל כל אשנב מוצת באור הערבים. בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו, אל ספסלי האהובים בגן העיר. אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו, אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר. בחלומות ההם על הספסל הקר, בחלומות ההם נרדים את עברנו, עד שיום אחד, גבוה ומוכר, ייפול שוב בנשיקות על צווארינו.

השיר פורסם לראשונה בספרו הראשון של אורלנד, "אילן ברוח" (1939).

כשהיה יעקב אורלנד בן 5, ניצל מפוגרום אכזרי שהתרחש בעיירת מגוריו באוקראינה. כמה מבני משפחתו נרצחו לנגד עיניו. אותות הטראומה חלחלו לרבים משיריו, לרוב לא באופן מפורש. מקובל לומר שהשיר מבטא ניסיונות של המשורר לשכוח, להדחיק ולברוח מהזיכרונות ומהמראות המזוויעים שלהם היה עד. אולם שמרית אור, בתו של המשורר, מבארת (על סמך דברי תגובה בפייסבוק לפוסט של זֶמֶרֶשֶׁת, 9.11.2016):

[...] אוכל רק לסתור את התיאוריה שלא תאמה את מציאות חייו של המשורר. הוא, שעבר בילדותו טראומת זוועות שעה שתוך שלושה ימים נרצחו שני שלישים מאוכלוסיית היהודים בעיירה טִיטִיֶּב (טיטיעוו), לא העלה את הנושא על דל שפתיו כל ימי חייו עד מלאת לו שמונים, אז כתב ופרסם את הפואמה "קייב", ושבה חשף לראשונה את חוויות ילדותו הנוראות. נהפוך הוא: אורלנד כתב שיר אהבה יפהפה, ובלי משים, מבין שיטי השיר בצבצו והציצו סימני הטראומה. לא במכוון. לא על כך נכתב השיר.

הצירוף "צער השתיקה" מתייחס, כפי הנראה, לשתיקה שהצילה אותו כשהסתתר בזמן שהפורעים רצחו את קרוביו. בעולמו של אורלנד הבוגר, מוכה האימה, השושנים קמלו, והחיוך הוא מנת חלקם של הרחובות בלבד, לא של האנשים. האמירה "בחלומות ההם נרדים את עברנו" מבטאת את הרצון להדחיק את העבר. אבל הדובר יודע שההדחקה היא זמנית בלבד: "עד שיום אחד, גבוה ומוכר / ייפול שוב בנשיקות על צווארנו". במילים אחרות, אורלנד מביע תקווה שיום אחד יוכל להשלים עם העבר, ושהפגישה המחודשת עמו תתגלה כפחות קשה ומאיימת, בדומה לפגישת עשיו ויעקב, שנפלו זה על צווארי זה, התנשקו ובכו.

את השיר הלחין דוד זהבי כעשור לאחר שפורסם, ולמרות שבוצע בפי חנה רובינא על במות שונות לאחר הלחנתו, הוא הוקלט לראשונה באמצע שנות ה-70', סמוך למותו של המלחין, ע"י שלמה ארצי.

ביצועים נוספים:

• שלמה ארצי בעיבוד אילן גלבוע (1977), בגרסה ארוכה מהאלבום "מקום" (1982), בליווי אקורדיון ופסנתר (לצפייה) ובמצעד החיים (2018, לצפייה)
• הגבעטרון
• עוזי מאירי
• עודד בן חור (סרטון)
• להקת חלב ודבש לצפייה ולהאזנה באיכות טובה
• רבקה זוהר ולירון לב (סרטון)
• יהורם גאון
• יזהר כהן
• קרן פלס (סרטון)
• עידן עמדי (סרטון)
• עמיר בניון (סרטון) 
• רובי קסוס (מתוך "שיר וזיכרון" תשע"ו 2016)
• דפנה זהבי והלל זהבי בעיבוד ערן זהבי (באתר "שירה עובדת"; יש ללחוץ על כפתור ההשמעה)

עיבוד מאת: שלמה עומר

מקור: "עיבודי שלמה עומר"