הקטן
גופן
הגדל
גופן
אני נושא עמי
אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה, אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אָז מִפַּחַד, הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה" הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד". בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם, בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים, רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב, אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים. בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ, אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר. אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ, אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר. בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר, בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ, עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר, יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.אני נושא עמי את צער השתיקה, את נוף האלם ששרפנו אז מפחד, הלוא אמרת אליי: "העיר כל כך ריקה" הלוא אמרת אליי: "נשתוק מעט ביחד". בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם, בחלוני נסתם חזון המרחבים, רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב, אל כל אשנב מוצת באור הערבים. בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו, אל ספסלי האהובים בגן העיר. אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו, אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר. בחלומות ההם על הספסל הקר, בחלומות ההם נרדים את עברנו, עד שיום אחד, גבוה ומוכר, ייפול שוב בנשיקות על צווארינו.

פתיחה בנגן חיצוני

מילים: יעקב אורלנד
לחן: דוד זהבי
כתיבה: 1939
הלחנה: 22.4.1951

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אָז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,
בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,
רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,
אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,
אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.
אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,
יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.
אני נושא עמי את צער השתיקה,
את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,
הלוא אמרת אליי: "העיר כל כך ריקה"
הלוא אמרת אליי: "נשתוק מעט ביחד".

בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,
בחלוני נסתם חזון המרחבים,
רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,
אל כל אשנב מוצת באור הערבים.

בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו,
אל ספסלי האהובים בגן העיר.
אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו,
אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.

בחלומות ההם על הספסל הקר,
בחלומות ההם נרדים את עברנו,
עד שיום אחד, גבוה ומוכר,
ייפול שוב בנשיקות על צווארינו.


 פרטים נוספים
ביצוע: דפנה זהבי
עיבוד: גבי ארגוב
שנת הקלטה: 2001
מקור: נגינות יש וצלילים (תקליטור)

באדיבות דפנה זהבי



על השיר

כשהיה יעקב אורלנד בן 5, ניצל מפוגרום אכזרי שהתרחש בעיירת מגוריו באוקראינה. כמה מבני משפחתו נרצחו לנגד עיניו. אותות הטראומה חלחלו לרבים משיריו, לרוב לא באופן מפורש. השיר "אני נושא עמי" שפורסם בספרו הראשון "אילן ברוח" (1939) עוסק בניסיונות לשכוח, להדחיק ולברוח מהזיכרונות ומהמראות המזוויעים להם היה עד.

הצירוף "צער השתיקה" מתייחס, כפי הנראה, לשתיקה שהצילה אותו כשהסתתר בזמן שהפורעים רצחו את קרוביו. בעולמו של אורלנד הבוגר, מוכה האימה, השושנים קמלו, והחיוך הוא מנת חלקם של הרחובות בלבד, לא של האנשים. האמירה "בחלומות ההם נרדים את עברנו" מבטאת את הרצון להדחיק את העבר. אבל הדובר יודע שההדחקה היא זמנית בלבד: "עד שיום אחד, גבוה ומוכר / ייפול שוב בנשיקות על צווארנו". במילים אחרות, אורלנד מביע תקווה שיום אחד יוכל להשלים עם העבר, ושהפגישה המחודשת עמו תתגלה כפחות קשה ומאיימת, בדומה לפגישת עשיו ויעקב, שנפלו זה על צווארי זה, התנשקו ובכו.

את השיר הלחין דוד זהבי כעשור לאחר שפורסם, ולמרות שבוצע בפי חנה רובינא על במות שונות לאחר הלחנתו, הוא הוקלט לראשונה באמצע שנות ה-70', סמוך למותו של המלחין, ע"י שלמה ארצי. 

מידע נוסף על השיר ועל נסיבות חיבורו ניתן לקרוא כאן (פינתו של ברק פז באתר "רדיו ללא הפסקה") ולצפות בו בריאיון עם יעקב אורלנד.

השיר בביצועים נוספים:


כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il.
תגיות

שירים קאנוניים  





© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם