כָּל יוֹם וָיוֹם בִּפְנוֹת הַיּוֹם כִּי יִרֶף לַהַט חֶרֶס תִּרְצָה יוֹצֵאת לָהּ, יַלְדַּת תֹּם הַגַּנָּה וּמְשׁוֹרֶרֶת. כָּל יוֹם וָיוֹם בִּפְנוֹת הַיּוֹם לִנְעִים קוֹל הַמְּשׁוֹרֶרֶת יוֹרֵד כְּרוּב מִשְּׁמֵי מָרוֹם נֶחְבָּא בִּירַק צַמֶּרֶת. הַכֹּל עוֹטֶה דְּמִי וָסוֹד וְצֵל דַּק מִשְׂתָּרֵעַ תִּרְצָה שָׁרָה, שָׁרָה לָהּ עוֹד וְעוֹד הַכְּרוּב שׁוֹמֵעַ. פִּתְאוֹם יַחְלֹף דְּבַר-מַה חִישׁ קַל וּבֶעָלִים בָּא רֶטֶט וְנִבְהָלָה תִּרְצָה וְעַל סְבִיבָה בְּחִיל נִבֶּטֶת. אַךְ הִיא לֹא תִּירֶא שָׁם עַד-מָה וּמְאוּם אֵין הִיא יוֹדַעַת וְשׁוּב שָׁרָה, שָׁרָה, חוֹלְמָה וְאֹזֶן כְּרוּב שׁוֹמַעַת.כל יום ויום בפנות היום, כי יירף להט חרס תרצה יוצאת לה, ילדת תום הגנה ומשוררת. כל יום ויום בפנות היום, לנעים קול המשוררת יורד כרוב משמי מרום נחבא בירק צמרת . הכול עוטה דמי וסוד וצל דק משתרע, תרצה שרה, שרה לה עוד, ועוד הכרוב שומע. פתאום יחלוף דבר-מה חיש קל ובעלים בא רטט, ונבהלה תרצה ועל סביבה בחיל ניבטת. אך היא לא תרא שם עד-מה ומאום אין היא יודעת, ושוב שרה, שרה, חולמה, ואוזן כרוב שומעת.