כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל – עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם; לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם. לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד, הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן: לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד, עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן. בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל! מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?כאן על פני אדמה – לא בעבים, מעל – על פני אדמה הקרובה, האם; להיעצב בעצבה ולגיל בגילה הדל היודע כל כך לנחם. לא ערפלי מחר – היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן: לרוות את היום הזה, הקצר, האחד, על פני אדמתנו כאן. בטרם אתא הליל – בואו, בואו הכול! מאמץ מאוחד, עקשני וער של אלף זרועות. האומנם ייבצר לגול את האבן מפי הבאר?