דב ירמיה

על הרקע להלחנת "עבודה ודרור" ו"יסעורים אנחנו" ועל היכרותו של דב ירמיה עם מלחיני א"י בשנת 1934

בספר "חיי", ספרו האוטוביוגרפי של דב ירמיה, מגולל המלחין אפיזודות שונות מחייו השזורים בפרקים מכוננים בתולדות היישוב. בכמה מסיפוריו הוא עוסק בתקופות שונות בחייו שבהן עסק במוסיקה, כמלחין וכמנצח מקהלות. בפרק שלהלן, הנקרא "תל אביב – השומר הצעיר", הוא מתאר את התקופה שבה כתב את השירים "עבודה ודרור" ו"יסעורים אנחנו" בתקופת לימודיו אצל הפסנתרנית חולדה בוך, רעיית הפסנתרן והמלחין אלכסנדר בוך, ואצל "יעקובסון", שזהותו עוד לא התבררה. לפי התיאור של ירמיה, ייתכן שמדובר באליהו דוד יעקובסון, יליד 1884 שנטמן בתל-אביב ב-1961. הקטעים מובאים עם עריכת פיסוק מינימלית וללא שינויי כתיב.

עם הגיענו לתל אביב נפגשתי עם אברהם יפה שלא התראיתי אתו מאז פירוק קבוצתנו ובקשתיו לעזר לנו להסתדר בעיר. אברהם היה נתון כבר אז ראשו ורובו בעניני קן השוה"צ בתל אביב שהוא היה בין מיסדיו. הוא קבל אותי בידידות ובשמחה והשפיע על הוריו לאפשר לנו להתמקם בחצר ביתה של משפחתו, שעברה זה לא כבר מיבנאל לרחוב השחר בתל אביב. אמו הנפלאה מרים שהיתה ידידת משפחתנו בבית גן אימצה אותנו, וכעבור כמה ימים התחלנו בעבודתנו בבנין. השילוב של עבודת בנין ולמודים נראה לי בהתחלה אפשרי ומוצלח.

עם התחלת עבודתי התחלתי לבדק את אפשרויות למודי המוסיקה שלי בתל אביב. התקשרתי עם פורדהאוס בן ציסי שזכר את פגישתנו בנהלל, והוא הזמין אותי לשיחה בביתו. בשיחה הנעימה שקיימנו הוא הציע לי ללמד הרמוניה וניצוח אצל המלחין והמנצח יעקובסון בתל אביב. כן אמר לי שבלי פסנתר לא אוכל לעסוק במוסיקה ברצינות, ויעץ לי להתחיל במקביל ללמוד פסנתר. לצורך זה הוא הפנה אותי לפסנתרן הצעיר אלכסנדר בוך שנחשב בימים ההם לבכיר הפסנתרנים בארץ.

יעקובסון היה מתלמידיו של רימסקי קורסקוב ולימד את מקצועות ההרמוניה והקומפוזיציה לפי שיטתו. ברוסיה הוא היה מוסיקאי מפורסם ובעל מעמד נכבד ועלייתו ארצה מסיבה שלא הצלחתי לעמד עליה, היתה כרוכה בסבל רב ובצניחה מקצועית ואישית מכאיבה. הוא התקבל אמנם לעבודה כמלחין ומנצח של תיאטרון "אהל" והוזמן גם לעתים לנצח על התזמורת הסימפונית הא'י, אך לא היה באלה די כדי להשיבו למעמדו במוסקבה ולפרנס אותו בכבוד. כשהגעתי לביתו בפעם הראשונה מצאתי אדם כבן 50, מוזר ומרושל, וקצר רוח וחסר מנוחה. דירתו היתה צרה ומבולגנת והדחקות זעקה בה מכל פינה. גליונות תוים חצי ממולאים היו מפוזרים מסביב והדמות שפגשתי התאימה למושגי על חיי מלחינים גדולים, ומבחינה זאת לא "התאכזבתי". אם כך הוא חי חשבתי אז הוא בודאי “מוסיקאי רציני". עם זאת התעורר בלבי למראהו ולמראה ארשת פניו חשש לגבי אישיותו, שנראתה לא נעימה ביותר. התברר גם שהוא אינו דובר מלה בעברית ויהיה עלי ללמוד אצלו ברוסית או ביידיש. יידיש לא ידעתי והרוסית שלי היתה די חלשה, אך מחסר ברירה היה עלי להעמיד אותה בנסיון והתחלתי ללא דחוי ללמוד אצלו.

למדתי אצל יעקובסון הרמוניה קומפוזיציה ונצוח. משהתרגלתי אליו ואל מוזרויותיו נוכחתי “שהשד אינו כל כך נורא", ושהוא אכן מוסיקאי רציני ומורה טוב. כעבור זמן מה הוא עשה למעני מחוה מרגשת כשהוסיף במיוחד בשבילי תפקיד לכנור שלישי, במוסיקה שחבר וניצח עליה למחזה "עמך" של שלום עליכם שהוצג אז על ידי "אהל". מצאתי את עצמי פתאום מאחרי הקלעים נאבק בחיל ורעדה עם כנורי, על סף התגשמות חלומי להיות "מוסיקאי של ממש"...

פגישתי עם אלכסנדר בוך ואשתו חולדה שהיתה גם היא מורה לפסנתר היתה הרבה יותר נעימה. כבר מהפגישה הראשונה נוצר בינינו קשר טוב שהפך עד מהרה לידידות רבת שנים. אלכסנדר עלה מרוסיה כילד והחל ללמוד נגינה בפסנתר, והתגלה "כילד פלא" שנועד לגדולות. כשבגר נשלח להמשך למודיו בחו"ל וחזר משם פסנתרן קונצרטים מעולה ועטור פרסים שעתידו מובטח. המזיגה התרבותית הרוסית א'י [ארץ ישראל? זֶמֶרֶשֶׁת] והאירופית שלו היתה מושלמת גם כאדם וגם כמוסיקאי. עם שובו ארצה הוא כבש את לב חובבי המוסיקה בארץ בסערה, וכולם נבאו לו קריירה של וירטואוז עולמי. שמעתי בשנים ההן כל קונצרט שלו. אני זוכר את הופעתו כסוליסט בקונצרט לפסנתר ותזמורת של בטהובן עם התזמורת הסימפונית הא"י, תחת שרביטו של טָאוּבֶּה [מיכאל טאובה - זֶמֶרֶשֶׁת]. טאובה, מוסיקאי מחונן מפליטי גרמניה, העלה כמנצחה הקבוע את התזמורת לרמה בינל"א גבוהה מאד. הקונצרט של בוך עבר בהצלחה בלתי רגילה ואני זכיתי בחוויה מוסיקלית בלתי נשכחת.

דבקותו של בוך בארץ ואופיו הנוח והחביבי הביאו אותו אחרי מספר נסיונות להמריא לקריירה בינ"'א לוותר על יומרותיו, ולהשלים עם מעמד של מורה ראשון במעלה בתל אביב. הוא המשיך להופיע לעתים מזומנות עם התזמורת ואף לצאת פה ושם לרסיטלים בחו"ל, אך החליט להסתפק ככלל בנגינה בהרכבים קאמריים, בחנוך למוסיקה, ובטפוח פסנתרנים צעירים מחוננים. שוחחתי אתו לא פעם על נושא זה והוא הסביר לי כי הארץ קטנה מלשאת פסנתרן וירטואוז "במשרה מלאה", והוא אינו מוכן לנדוד בעולם ולהקריב את אשתו וילדיו על מזבח יומרותיו וארח חייו המוסיקליים.

בהיותי דרדק בלמוד הפסנתר, קבע בוך כי מוטב שאלמד אצל חולדה, ובמדה שהתקדמותי תצדיק זאת הוא יעביר אותי אליו. התחלתי ללמד אצלה והייתי אצלם לבן בית. התקדמותי בפסנתר לעומת זה היתה קשה ומתסכלת עד יאוש, והיא הזכירה לי את למודי הכנור בילדותי עם "אצבעות חוטב העצים" שלי שנועדו כנראה לנגן רק בקלשון ובידיות המחרשה...

העבודה המפרכת בחורף, מתח הלמודים הרב שנמצאתי בו, וקץ קשרי עם עבריה שחל במקביל מוטטו אותי כליל. בתחילת האביב [1934 – זֶמֶרֶשֶׁת] הגעתי לאפיסת כוחות וסבלתי מכאבי ראש נוראים. הרופא קבע שמצבי הוא תוצאה של מאמץ גופני ונפשי יתר, וכי עלי לצאת בדחיפות למנוחה בארזה, בית ההבראה של קופ"ח במוצא.

למזלי עזב באותו זמן אבא את עבודתו בים המלח ועבר לעבוד בתל אביב. גם כאן היה זה הודות ליבזרוב, ידיד מסיביר, שהיה מנהל חברת התערוכות והירידים והחל אז בהקמת יריד המזרח הראשון בתל אביב. הוא הציע לאבא תפקיד בכיר ולאחר שנתיים של עבודה בתנאי החיים הקשים בים המלח, הוא קבל את ההצעה ברצון רב.

אבא "לקח את הענין" לידיו והסדיר במהירות את יציאתי לבית ההבראה למשך חודש ימים שהיטיב אתי מאד. האויר והנוף האביבי הנפלא בהרי ירושלים, תנאי ההבראה המצויינים, והטיפול הפסיכולוגי המרוכז והיעיל שקבלתי אוששו אותי מהר מאד. היה שם גם למזלי הטוב פסנתר שיכולתי להשתמש בו ללא הגבלה. בין המבריאים היתה גם מורה לפסנתר שאימצה אותי, נתנה לי שעורים בפסנתר, ועזרה לי להעלות על הכתב את ההגיגים המוסיקליים שעלו בי בתוך הנוף המקסים בשפע.

שעורי הקומפוזיציה שהספקתי ללמוד עד אז אצל יעקובסון היו זרז נכר לתשוקת ההלחנה שלי. כתבתי תוך תקופת ההבראה מנגינות לשמונה שירים. אחד מהם היה "עבודה ודרור", שיר פועלים נמרץ ברוח התקופה שתורגם על ידי אלתרמן, ואני מביא כאן לדוגמה שני בתים אופיניים ממנו:

נוהמים בתי חרושת,
גלגלים עפים עפים,
חברים את עמלנו,
אנו אוהבים...

לא לשקוט ולא לנוח,
אנו פה ניצור,
עבודה וחופש יחד,
עבודה ודרור.

כאשר אני שר אותם כעת אני מגחך ושואל את עצמי: מי הוא הילד המוצלח הזה שכתב את "הפואזיה" הזו? ומי תרגם אותן? האמנם זה אלתרמן הגדול??? ומי הוא זה הדביל שחיבר לו מנגינה על אותה רמה, אם לא נמוכה ממנה... אבל אני זוכר גם את התרוממות הרוח ואת כנות תחושת היצירה שלוותה אותי כשהשלמתי את המנגינה. ואני זוכר את נאמנותי לרוח החלוצית של אז "וסולח לעצמי כמובן"... שיר נוסף באותה רוח של ידידי זרובבל "ביקש" וקבל ממני אז את מנגינתו במאסטוזו "נמלץ" כיאה למלותיו:

יסעורים אנחנו, יסעורי הדרור,
באפל אפפנו נישא את רון האור.
ואם ביד זדים ערץ המרצח,
דמנו לא הפקר, דמנו עוד רותח.
וזועק למרד, וקורא נקם,
ושואג בסער, יגאל אדם!

כפים כפים אנחנו בנחשולי השחור,
ולא נמוש בסער, ולא נדע מגור,
כי עוד ישגו עלינו איי מבטח לדור,
וילדים ירונו, שמש אור ודרור...

כמה תמים הייתי אז כשהאמנתי במלא הכנות שאכן "יסעורים אנחנו", ו"כי עוד ישגו עלינו איי מבטח לדור!!!"... ואיך אוכל היום לעת בגרות וחכמת זקנים להוכיח, את כנות הצלילים שבקשתי להלביש בהם את השירים האלה...

מתוך "חיי", דב ירמיה, 1994?, הדפסה פרטית, נהריה