הקטן
גופן
הגדל
גופן
שרת, יהודה

ה.3. יעל מדיני: דודי יהודה

הסופרת יעל מדיני, בתו של משה שרת, אחייניתו של יהודה שרת:

ליום השנה הראשון למות יהודה כתבתי רשימה ששמה "דודי יהודה". וכך היא נפתחת:

"למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" -
כך נגלה לי יהודה בשחר ילדותי. היופי הארצי, הגוון הכהה, עטרת התלתלים, העיניים הגדולות העמוקות, הכתפיים הרחבות. וכל אלה משכן לסגולות נפש ורוח מובהקות כל-כך - לחיוך מקסים, לקול דיבור נפלא כפעפוע מי מעין, לקול שירת בס גברי ערב, לכשרון חוויה וסיפורה, לגעש לב תמיד. הכול יחד כתופעת טבע מושלמת שכל פן מפניה אחוז ומשולב בפנים האחרים כמחויב המציאות. וכאשר הפלא הזה מחבר מלים וממציא מנגינות ומחיה את סיפורי התנ"ך כאילו היה אחד מגיבוריו… הנה, למשל, הוא מדקלם עשרה פרקים ראשונים מספר איוב על-פה - רווח נקי שלו מאפס מעשה של ימי החלמה לאחר ניתוח. ילדות בצל עץ כזה, שתול על פלגי מים, היש ערוך לה? לגעת בכף יד אשר ביום תסתת אבנים במחצבה לבניין הארץ ובלילה תמשוך מהכינור את ויואלדי ובאך ומוצרו ובטהובן - אושיות עולם המוסיקה הקלאסית - היש ערוך לקרבת אדם שהוא גם חזון וגם התגשמותו? *

מכאן אפנה לרשימה שכתבתי בעשור למותו שקראתי לה "נוסח יהודה". וכך היא נפתחת:

אמור "יהודה" -
ולעיני אלה שהכירוהו ניצבת דמותו המובהקת ועשייתו בתחומים שונים של מוסיקה. רק למעטים נהירה מלאכתו ההיסטורית-ספרותית שהיתה כרוכה בהבאת מכתבי ברל כצנלסון לדפוס. והרי במלאכה זו שהניבה שלושה כרכים עבי כרס השקיע חצי יובל שנים! *

מדוע ארכה עבודה זו זמן כה רב? גם בגלל המיקרו וגם בגלל המקרו, גם משום שהתקשה לבחור בנוסח האולטימטיבי משפעת הנוסחים שמוחו היצירתי הפיק לכל מלה ולכל ניב, וגם משום הפרישה הרחבה של ההערות שבהן האיר את מכתבי ברל.
לאחר שקיבלתי ממנו את שלושת הכרכים…
[מתוך *]
עם דפדוף ראשון, כשראיתי את היחס בין "המשנה" הקצרה של ברל ו"הגמרא" הארוכה של יהודה, אמרתי לעצמי: אחזי בברל. רק אם לא תביני בו משהו, חפשי פירוש בהערות של יהודה. אבל מהעמוד הראשון, השני, דברי יהודה נעשו עיקר. - - - צללתי בים ההערות. נמשכתי מהערה להערה וכמעט כלאחר-יד, כמס עובד, העפתי עין בסיבתה במכתב של ברל… עד מהרה הבנתי מה עמוקים התלמים שיהודה חרש, ומה ארוכים. עד קצווי האופק. ובשפה לא ניכר שמץ מחיבוטי הנוסחים. כל טיפת זיעה (כפי שנהג לומר) נמחתה ממנה. והסגנון ברור, קולח… ואם פה ושם משובצת בו מילה "מצוחצחת" יש לה בוהק מיוחד. חותם הכותב. לאחר סיום הקריאה הרצתי לו איגרת. "יהודה היקר," כתבתי בפתיחתה, "יש סוגה ספרותית ששמה 'רומן במכתבים'. אתה כתבת 'רומן בהערות.'"

ומכאן אפנה לרשימה שכתבתי במלאת עשרים שנה למותו. לרשימה זו קראתי "הבודד במועדיו".  ביקשתי לתאר בה שלוש זוויות באישיותו: את הדרך שבה חווה את בדידותו, את הדרך שבה ביקש לצקת תוכן במועדים ובחגים, את מועדיו-קרי-מעידותיו.

בוויעוד "משיחים" זה אתמקד בפן הראשון - בדרך שבה חווה יהודה את בדידותו.

במלים אלה סיים את אחד מחיבוריו במחלקה החמישית או השישית של הגימנסיה: "אני פורש לקרן זווית… והנני שמח בבדידותי." את המלה האחרונה - "בבדידותי" - הדגיש המורה בקו אדום ובאותו צבע הוסיף את הציון "טוב מאוד" ולידו הערה "ראוי לבוא בקובץ המחלקה." ניתן לשער בבטחה שהמורה היה אז"ר - אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.

ובהיותו בן שבע-עשרה, במכתב אל אחיו הגדול, בין היתר כתב יהודה: "תמיד אני סגור בתוך עצמי… בן בית אני רק בתוך מחיצתי... כשפוסע אני צעד אחד 'החוצה', הקרקע נשמט מתחת רגלי."

ובימי שליחותו ל"חלוץ" בגרמניה, לאחר שיחה שבה, כמדריך, הרגיש שכשל למצוא מסילות ללב חניכיו, כך כתב: "לבי חלול. עקת שחור… דנתי את עצמי לכף חובה בכל, בכל, בכבדות נאמנותי למקורות היניקה של מחשבתי, בשמרנותי הרוחנית הנפרזת, באי גמישותי להסתגל לתנאים ולמסיבות של ארץ זו… היה עלי לנטוש את שבילי נפשי. לחרוג מסוגר רוחי."  

ואת בדידות אלמנותו כך תיאר: "דממת הלילה פולטת מתוכה זמזום כבד ואטום… מעולם לא ידעתי קול דממה כזה… לא רק שומע אני אותו עכשיו, ראה אראהו בעיני, גוש של דממה מזמזמת רובץ בכל כבדו על חלל חדרי ואני כורע תחתיו… והוא מכה בי… קודח בי… חדור וקדוח… מי אני? מה אני?"

ובהקדמה ל"'סדר פסח נוסח יגור" כך אמר: "ואם נקטנו לשון ברורה ונמרצת בהערות הביצוע… מתוקף מלאכת הבניין… לדריכות של מעש… אותה שעה ברשות היחיד [שלי], בתחתיות הלב…המבוכה לא תתן [לי] דמי."

[מתוך הרשימה "הבודד במועדיו"]
כל חייו, משנקלעו בדרכו תלמידים, חניכים, מי ששרו במקהלותיו והשתתפו במסכותיו, רווה מהם חום וחיבה כנים. הרי מי שיכול לשבט נגישותיו, גם חש שנשטף בסילון רגשות שבקע ממבוע בראשיתי. אולם העובדה שכמעט לא חרג מחוץ לחצר הקיבוץ… ולא זכה להכרה לא מצד הממסד המוסיקלי ולא מצד הממסד האקדמי… אישרה לו מחוץ את תחושת בדידותו שמבית.
באחד מביקורי האחרונים אצלו באפיקים אמר לי: 'המונים צובאים על פתחי. וכי אינך רואה אותם?'

ואחתום את דברי בפסקה האחרונה של "דודי יהודה" *:

באלבום זכרונותי כך אני רואה את יהודה לראשונה: אני ילדה משחקת "מחבואים" בחצר. לפתע הוא מופיע. בצעדיו האופייניים - כבדים ומלאי תנופה - הוא עולה במדרגות המטבח האחוריות. על שכמו ארגז ענבים מבציר כרם יגור. הארגז כל-כך שופע עד שהאשכולות משתרבבים החוצה. מבחינה "כרונולוגית" אני יודעת כי לא ייתכן שזו היתה הפעם הראשונה שראיתיו. אבל, יש לפעמים, תמונה מקרית של אדם הנעשית במרוצת הזמן מראה שתייה באשר היא מקפלת בתוכה את עצם תמציתו. וכך גם בתמונה זו ניכרו קווי יסוד של יהודה: טוב הלב, מתנה השפע, העוצמה, הקצב, יצר המשחק וההפתעה, החברות בקיבוץ, הדבקות במסגרתו האידיאית, הזיקה לעבודת האדמה, הרצון להביא פרי ביכורים אל משפחתו שהיתה ביתו היחיד האמיתי. והיתה בתמונה גם בדידות. הוא לא "נשא בשניים". לבדו עמס.


יעל מדיני
"משיחים ביהודה" בהנחיית ד"ר ציפי פליישר
סמינר לוינסקי, 25.1.09

-------------
* פורסם בספרו של מוקי צור "יהודה שרת" / "גיבור תרבות", הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2000
 
 


<< לפרק הקודם לדף הראשי של יהודה שרת לפרק הבא >>