הקטן
גופן
הגדל
גופן
שרת, יהודה

ה.4. יעל מדיני: יהודה - ארבעה קיבוצים - יחסי גומלין

בתחילת העלייה השנייה, בעלות משפחתו ארצה ויהודה  אז ילד בן שש, כבר נשבו לתוך החלונות הפתוחים של ביתה ביפו ואחר-כך בתל-אביב רוחות הציונות המתחדשת בדמותם של פועלי העלייה השניה, שמכוח רעיונותיהם ויכולת הביצוע שלהם נחנכו המסגרות החברתיות של ההתיישבות החלוצית המושתתות על שוויון ושיתוף.
וכאשר היה לנער ולעלם נשבה בהן ונשבע להן.
והנה, אחותו ואחיו הגדולים ממנו - שגם הם הזדהו עם אותם רעיונות - כאשר עמדו על דעתם, בחרו לפנות ללימודים גבוהים ולרכישת תואר אקדמאי.
ואילו יהודה נבדל מהם. במודע לא הלך בעקבותיהם.
הוא, שכבר בילדותו התגלו בו כשרונות מובהקים למוסיקה, ללשון, להתעמקות רוחנית, לכושר ביטוי בעל-פה ובכתב, ליצר ביטוי, שלא לדבר על חריצות והתמדה וחתירה לשלמות - גם לא היתה בו חציצה בין הלכה ומעשה.
והוא ראה עצמו חבר קיבוץ עוד לפני שהחליט באיזה קיבוץ ממשי יכה שורש.
ובמרוצת חייו  היוו ארבעה קיבוצים  אבני פינה בחייו, בחייו האישיים ובחייו היצירתיים.

ראשון היה קיבוץ יגור שאליו הצטרף יהודה ב-1927, בהיותו בן עשרים-ושבע, עקב נישואיו לצביה שהיתה חברה באחד הגרעינים שיסדו את הקיבוץ חמש שנים קודם לכן.

משבא ליגור, היה, כמובן, גם חבר מצפוני מבחינת יום עבודה ונשיאה בעול קשיי המקום, וגם איש רוח התורם לסביבתו מכשרונותיו המוסיקליים והעבריים - שם כולל לתרבות העברית לדורותיה ולתחומיה - אם בהוראה ואם בהענקת תוכן תרבותי לחג ולמועד.
כך נתן ליגור משלו. ומה נתנה לו יגור משלה?
מייסודה דבקה יגור במגמת הקיבוץ הגדול והיתה אבן שואבת להצטרפות יחידים וקבוצות. כבר בשנות השלושים מנתה מאות חברים וילדים, ונודעה כגדול שבקיבוצים.
המספר הזה, העצמה הזאת, העניקו ליהודה  אפשרות נדירה לפרוש את מוטות כנפיו לשם ביצוע  גולת הכותרת של יצירתו האורטורית - את  "סדר פסח נוסח יגור".
ההיה עוד מקום - לא רק בארץ אלא בעולם  כולו - שבו עמדו  לרשותו של מוסיקאי שבא מהשדה (תרתי משמע, גם היישר מעבודת כפיים וגם היישר מהטיוטה הטרייה במחברת ההלחנה שלו), מוסיקאי נטול השכלה מוסיקלית-אקדמאית מסודרת, לא בטוח בעצמו, לא נודע בשערים כמנצח וכמלחין  - - - ההיה עוד מקום כמו יגור שבו עמדו  לרשותו של מוסיקאי כמוהו מקהלת בוגרים שמנתה עשרות, מקהלת ילדים ונוער שמנתה  עשרות, סולנים, נבל, תזמורת כלי הקשה, קריינים -  
וציבור עם רב -
שהרי בליל הסדר הצטופפו ברווחה בחדר-האוכל של יגור כ-1200 נפש, וכולם, כחברים וכאורחיהם, מגדול ועד קטון, האזינו בדריכות לשירה ולנגינה הנישאים מהבמה, הקשיבו ברטט לפסוקי התנ"ך והאגדה וההגדה המסורתית היוצאים ברורים ובוהקים מפי קריינים שתולים ברחבי האולם, חיכו במתח עצור לרגע שבו ייסוב אליהם יהודה ובהינף יד יורה להם לפרוץ בשירת ציבור אדירה.  וינועו אמות הספים.

ועוד שני דברים העניקה לו יגור: השלמת חוק לימודים מלא בקונסרבטוריון הירושלמי - הוא היה אז בן 45, קשיש מרבי עקיבא בחמש שנים - והיענות לבקשת מפא"י לערוך את מכתבי ברל כצנלסון משני העשורים הראשונים של המאה שעברה - מלאכה שיהודה ראה בה מילוי צוואה לאיש שהיה לו מגדלור.

והקיבוץ השני - נוה ים
הפילוג במפא"י מפלגת האם באמצע שנות הארבעים גרר בעקבותיו פילוג ב"קיבוץ המאוחד" בראשית שנות החמישים. ביגור גזר הפילוג על פרישת המשפחות המפא"י-יות מהמקום והליכה לנוה-ים. ביניהן גם  יהודה ושלושת ילדיו.
מבחינה אישית לא היתה זו עקירה של כמה עשרות קילומטרים ממרגלות הר הכרמל לחוף הים התיכון, אלא עקירה מהיסטוריה, מבית גידול, מבני משפחה עצמם ובשרם. מבחינה אידאית,  היתה זו הוכחה מייסרת לאדם ערכי כיהודה, שהרעיון הגדול של הקיבוץ אינו עומד בפני מחלוקות אישיות ופוליטיות. מבחינה חברתית היתה נוה-ים שונה בהרבה מיגור. היה זה קיבוץ שנוסד ב-1939, כלומר, קיבוץ צעיר יחסית וגם קטן, קיבוץ שמנה רק כמה עשרות חברים ורק כמה עשרות ילדים. פה לא מיד הבינו חבריו החדשים - שהיה קשיש מהם לפחות בעשור - מיהו ומהו המצבור היחידאי של עצמה רוחנית  ומרץ  פיזי שנחת בקרבם. במרוצת הזמן הבינו.
משום שכדרכו נחלץ מיד לעשייה.
ואם אמנם, בהשוואה ליגור, מקהלות הבוגרים והילדים בנוה-ים היו, כמובן, קטנות בהרבה בגודלן, הן היו איכותיות ברמתן. ופה נמצא ליהודה סדן לרקוע עליו את מסכת בני-המצווה שבחיבורה החל עוד ביגור - שגם בה ניכרת חתימת ידו בשילוב פסוקי תנ"ך והלכות מסורת בערכים חלוציים שאותם חקק דוד שמעוני ב"מצבה": היאחזות, התמדה והסתפקות במועט. ופה חיבר מסכות למועדי ישראל: לתשעה באב ולראש השנה, לחנוכה ולט"ו בשבט ולל"ג בעומר ולשבועות. ואולי עיקר העיקרים: פה, בנוה-ים,  ניתנה לו היכולת להעשיר ולשכלל כהנה וכהנה את "הסדר" שלו, עד שהדעת נותנת כי לא "סדר פסח נוסח יגור" יש לקרוא לו אלא  "סדר פסח נוסח יגור ונוה-ים".
וגם הקיבוץ השני הזה אפשר לו להמשיך בעבודת העריכה של מכתבי ברל כצנלסון.
וגם בנוה-ים התחולל משבר בינו ובין הקיבוץ.
 יום אחד זמן קצר לפני ראש-השנה זימן יהודה את חברי נוה-ים שאינם נמנים על המקהלה לחדר האוכל לחזרה כללית על השירים שיושרו בליל החג כשירי ציבור.
הוא חיכה בחדר האוכל חמש דקות, עשר דקות, חצי שעה,  שלושת-רבעי שעה. הוא חיכה לשווא.
עוד באותו לילה הצמיד ללוח המודעות בחדר-האוכל את המכתב שכתב בשובו לחדרו.
"מי שמך?" תובע הוא  מעצמו לעיני הקוראים. מי שמו לדרוש מחברי נוה-ים לבוא לחזרה ומי שמו להיעלב מכך שאיש מהם לא נענה לקריאתו.  ומשם הוא מושך ומסביר בשם מה קרא להם ולשם מה, ומהי אמנות נמוכה ומהי אמנות גבוהה,  ומה מקומו של כל תחום ברשות היחיד וברשות הציבור. מכתב? אני מאמין. תעודה נדירה.
זמן קצר לאחר מכן עזב את נוה-ים. גם לעובדה שנותר שם בודד לאחר שכל ילדיו עזבו את נוה-ים והקימו את בתיהם במקומות אחרים היה חלק בעזיבה.

הקיבוץ השלישי שבו התגורר יהודה היה אפיקים כדי להיות בקרבה צמודה לבתו הלה ולבני משפחתה. פה לא היה חבר מן המניין אלא נהנה ממעמד של "הורה". פה, כפי שאמר, נמצא "בחסד ולא בזכות". פה, מצדה, לא באה אליו החברה בתביעת  "הב-הב" לחומר תרבותי ומוסיקלי לחגים. פה, מצדו, לא יכול  לבוא בתביעה לחברה לאמץ את יצירתו. פה חסל סדר יחסי הגומלין בינו ובין הקיבוץ.
פה, בלילות הסדר,  לא הסב עם חברי הקיבוץ בחדר האוכל אלא בחר להישאר ספון בחדרו.
ופה השלים את עריכת מכתבי ברל, מפעל אדירים של שלושה כרכים, המונים למעלה מ-1800 עמודים, שראוי ליום עיון משלו.

בינתיים כהו עיניו. בינתיים הלך גופו ותשש.  אך עד ימיו האחרונים עוד היו מניחים את כינורו על גופו הכחוש והוא היה פורט על מיתריו כחוזר על תרגילי נגינה גירסא דינקותא. לאחר מותו נקבר בבית-הקברות הישן ביגור ליד צביה אשתו ואם ילדיו -  שלמה, נבות והלה.

והקיבוץ הרביעי
כאשר צרר את חפציו ויצא משערי נוה-ים היה בעיניו כעריק, כבוגד. הוא חיפש מוצא לרגשותיו שסערו בקרבו. אנשים קרובים לו הבינו למצוקתו וסייעו לו בזימון פגישה אישית עם סנטה יוספטל שהיתה אז מזכירת "איחוד  הקבוצות והקיבוצים".
רק דבר אחד שמעתי מפיו על אותה פגישה. "אמרתי לה," ציטט יהודה את עצמו, "שאני, יהודה שרת,  נשאר חבר קיבוץ אקס-טריטוריאלי."
והרי זה מה שהיה בשחר עלומיו, כאשר נשבה ונשבע לרעיון החלוצי כאמצעי העליון הבלעדי להגשמת הציונות: עבודת האדמה במסגרת חברתית של שיתוף ושוויון.
זה הקיבוץ הרביעי של יהודה, הקיבוץ האקס-טריטוריאלי, האולטימטיבי - שבהתגלמויותיו הממשיות גירה את רוח היצירה שלו להוציאה מהכוח אל הפועל.

יעל מדיני

סמינר לוינסקי, 25.1.09
 


<< לפרק הקודם לדף הראשי של יהודה שרת לפרק הבא >>