נדודים

לַיְלָה לַיְלָה, אֵפֶן, אֶשְׂט אֶל יַעֲרִי נֹחַם נֶפֶשׁ בּוֹ אֶמְצָא בְּצַעֲרִי, בּוֹ מִפְלָט לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה, נֶפֶשׁ הַמָּרָה כַּלַּעֲנָה. זֶה בֵּיתִי, הֶרֶס בּוֹ, הוֹי, מַר לִי! זֶה כַּרְמִי פֶּרֶץ בּוֹ, הוֹי, צַר לִי! זֶה סוּסִי מִי גְּנָבוֹ, אוֹי, אֲבוֹי! צִיץ חֶמֶד מִי קְטָפוֹ, הוֹי, מַר לִי, מַר! מִן הָרֶגַע בּוֹ הַפֶּרַח נֶעֱקַר אֵין מַרְפֵּא לִי עוֹד וְעוֹלָמִי קָדַר, אֵין מִפְלָט לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה, נֶפֶשׁ תַּמְרוּרִים וְלַעֲנָה.לילה לילה, אפן, אשט אל יערי נוחם נפש בו אמצא בצערי בו מפלט לנפש נענה נפש המרה כלענה, אה זה ביתי, הרס בו, הוי, מר לי זה כרמי פרץ בו, הוי, צר לי זה סוסי מי גנבו, אוי, אבוי ציץ חמד מי קטפו, הוי, מר לי מר מן הרגע בו הפרח נעקר איו מרפא לי עוד ועולמי קדר אי מפלט לנפש נענה נפש תמרורים ולענה, אה