לִי טָלֶה, טַלְיוֹן קָטָן וְצַמְרוֹ כֻּלּוֹ לָבָן. צֶמֶר צַח כְּקֶצֶף גַּל, רַךְ כַּמֶּשִׁי וּמְסֻלְסָּל. רַק לָרֹאשׁ וְלַזָּנָב כֶּתֶם, כֶּתֶם שֶׁל זָהָב. לְצַוָּארוֹ תִּקְוַת שָׁנִי, זוֹ קָשַׁרְתִּי לוֹ אֲנִי. אֵין בָּעֵדֶר עוֹד אֶחָד כְּטָלִי זֶה הַנֶּחְמָד. אֲכַנֵּהוּ טָלִילִי - מֶה-מֶה-מֶה! עוֹנֶה הוּא לִי. וּמִיָּד נִגָּשׁ אֵלַי פִּיו נוֹגֵעַ בְּרַגְלַי. טָלִילִי אוֹתִי שׁוֹאֵל: רַן שֶׁלִּי, הַנְטַיֵּל? אָז נֵצֵא בִּשְׁבִיל הַגַּן, וּמִשָּׁם, נַפְלִיג, לְאָן? לַשָּׂדֶה עַל רֹאשׁ גִּבְעָה אֲשָׁלִים עוֹמְדִים שִׁבְעָה. עַל כַּר דֶּשֶׁא בֵּין פְּרָחִים נְשַׂחֵק כִּשְׁנֵי אַחִים. נִתְחַבֵּא וְנִתְגַּלֵּה - מִי הוּא רַן וּמִי טָלֶה? כִּי הֵן שְׁנֵינוּ "בֶּה" או "מֶה" כִּטְלָאִים שָׁם נֶהֱמֶה. לִפְעָמִים אֵילִיל כְּתָן, אָז יִרְעַד טָלֶה קָטָן... וְנוֹדַע אָז וּמוּבָן: הוּא טָלֶה, אֲנִי הוּא רַן. וּמִיָּד אָרוּץ אֵלָיו, אֲקִימוֹ עַל שְׁתֵּי רַגְלָיו, וְאֶרְקֹּד עִמּוֹ מְעָט, כִּי מַהֵר יִיעָף הַקָּט. אָז נֵשֵׁב עַל הַמַּרְבָד, טַלִילִי אֵלַי נִצְמַד. וַאֲנִי יָדִי עָלָיו, אֲלַטֵּף אֶת תַּלְתַּלָּיו. אֲבִיאֵהוּ אֶל הַדִּיר - וְשָׁלוֹם, טָלֶה יַקִּיר.לי טלה טליון קטן וצמרו כולו לבן צמר צח כקצף גל רך כמשי ומסולסל רק לראש ולזנב כתם כתם של זהב לצווארו תקוות שני זו קשרתי לו אני אין בעדר עוד אחד כטלי זה הנחמד אכנהו טלילי מה מה מה עונה הוא לי ומיד ניגש אלי פיו נוגע ברגלי טלילי אותי שואל רן שלי הנטייל אז נצא בשביל הגן ומשם נפליג לאן לשדה על ראש גבעה אשלים עומדים שבעה על כר דשא בין פרחים נשחק כשני אחים נתחבא ונתגלה מי הוא רן ומי טלה כי הן שנינו בה או מה כטלאים שם נהמה לפעמים איליל כתן אז ירעד טלה קטן ונודע אז ומובן הוא טלה אני הוא רן ומיד ארוץ אליו אקימו על שתי רגליו וארקוד עמו מעט כי מיהר ייעף הקט אז נשב על המרבד טלילי אלי נצמד ואני ידי עליו אלטף את תלתליו אביאהו אל הדיר ושלום טלה יקיר

מקור: "נחום נרדי: 75 שירי ילדים", רנן, 1947, עמוד 52