לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ, לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב. זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ, הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב. הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ, שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים. הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ, שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים. אֵיךְ הַיּוֹם קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן, לְהַדְלִיק שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז. שִׁירוּ לִי כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ שׁוּב כְּאָז אוֹר סַהַר זֶה וּתְכֹל. שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.לוא אורחת גמלים ירדה לכרוע לוא דבשת היא אל מול כוכב זה הרים הרים שבגלבוע הררים צופים אלי מרחב הם זוכרים את לובן אוהלינו שפשטו בעמק כיונים הם זוכרים את מזבחות לילינו שעלו באש הניגונים איך היום קסומים ולוא מייין שבנו הנה במשעול הלז לחדש לכתנו אל העיין להדליק שירנו מיני אז שירו לי כי טוב לי טוב לשמוע שוב כאז אור סהר זה ותכול שירו עד ימוש גם הגלבוע ויצא עימנו במחול