סבל אדון

סַבָּל אָדוֹן, סַבָּל גְּבֶרֶת אֵין פַּרְנָסָה בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת יְלָדִים לִי חֲמִשָּׁה פַּרְנְסוּנִי בְּבַקָּשָׁה עַל גַּבִּי אֶסְחַב שַׂקִּים בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים סַבָּל אָדוֹן... הִנֵּה חֲמוֹר קָנִיתִי פֹּה עֲגָלָה חִבַּרְתִּי לוֹ וְעַתָּה אֲנִי עֶגְלוֹן וּמָחָר אֶהְיֶה אָדוֹן סַבָּל אָדוֹן...סבל אדון, סבל גברת אין פרנסה בדרך אחרת ילדים לי חמישה פרנסוני בבקשה על גבי אסחב שקים ברחובות ובשווקים סבל אדון... הנה חמור קניתי עגלה חיברתי לי ועתה אני עגלון ומחר אהיה אדון סבל אדון...

המוטו מצוטט בשני ספרי זכרונות כשיר שזומר בפועל בידי סבלים שחיפשו עבודה:

"בדרך לא סלולה: עובדיה בן־שלום - משעול חיים ומפעל חיים" (2000), עמ' 20:

למימון לימודיו בבית הספר התחיל עובדיה לעבוד אחרי שעות העבודה בסבלות בשוק הכרמל. הוא נהג להלך ברחובות ולהציע שירותיו כסבל: "סבל אדון סבל גברת, אין פרנסה אחרת".

"בן ציון: השכונה שלי - חזון ומעש, סיפורה של שכונה בנתניה" (2007), עמ' 238:

התחלתי לעבוד בסבלות בשכונת הכרמל בשביל להתפרנס. לקחתי סל. "סבל אדון סבל גברת, אין פרנסה בדרך אחרת". ממלאים לך את הסל, לוקחת אותך הגברת, נותנת לך גרוש ויש לך. אבל הייתה בעיה בחינוך. הבריטים לא רצו שילדים בני שמונה לא ילמדו. אז תפסו אותי והכניסו אותי לתלמוד תורה.

הסתכלתי בנערים נושאי הסלים הרצים אחרי הגברים והגברות וקוראים בקולי קולות: "סבל גברת, סבל אדון", ונחרדתי.