לְרֶגַע נִתָּן לִי לָנוּחַ בַּדֶּרֶךְ רַבַּת הַנְּדוּדִים, לִשְׁמֹעַ אֶת לַחַשׁ הָרוּחַ בֵּין עֲנָפִים מוּרָדִים; וְאֵין אֶת נַפְשִׁי לָדַעַת אִם הָעֵצִים לִי זָרִים: דִּמְמַת שִׂיחָתָם הַמַּרְגַּעַת הִיא קוֹל מִמּוֹלֶדֶת-סְתָרִים. אֵין שֶׁקֶט גָּדוֹל מִן הָרֶטֶט הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק שֶׁל עָלִים. פֹּה כָּל מַחְשָׁבָה שׁוֹקֶטֶת וְכָל יִסּוּרִים קַלִּים. אָפֹר הַמֶּרְחָק, וּמִלְּמַעְלָה אָפֹר גַּם שַׁחַק-הַסְּתָו; וְכָל לַחַשׁ-עָלֶה – נֶחָמָה לִי, בְּרָכָה – כָּל תְּנוּעַת עָנָף.לרגע ניתן לי לנוח בדרך רבת הנדודים, לשמוע את לחש הרוח בין ענפים מורדים; ואין את נפשי לדעת, אם העצים לי זרים: דממת שיחתם המרגעת - היא קול ממולדת סתרים. אין שקט גדול מן הרטט הבלתי פוסק של עלים. פה כל מחשבה שוקטת וכל ייסורים קלים. אפור המרחק, ומלמעלה אפור גם שחק-הסתיו; וכל לחש-עלה - נחמה לי, ברכה - כל תנועת ענף.