דָּנִיֵּאל סַמְבּוּרְסְקִי

אוטוביוגרפיה

נולדתי בשנת 1909 בעיר קניגסברג, שהיתה אז בירתה של פרוסיה המזרחית. בין חמשת אלפים יהודיה היו רבים מיוצאי רוסיה וגם באוניברסיטה למדו יהודים רבים, שלא נתקבלו בגלל יהדותם במכללות רוסיה.

גם הורי היו מיוצאי רוסיה. אבי בא לקניגסברג בשנת 1896 מהעיר רומני באוקראינה. אני מדגיש את העובדה הזאת, כי להווי היהודי המזרח-אירופי על מנגינותיו ולשירי יידיש החסידיים היתה השפעה מכרעת על התפתחות סגנוני המוסיקלי.

אבי היה ציוני נלהב מתקופת חובבי ציון. בבואו לקניגסברג יסד את ה"עברי" ואת ההסתדרות הציונית. הוא לא הרגיש את הצורך ללמד את יהודי גרמניה יהדות וציונות ולא פעם הסתכסך אתם. אבי אהב להתכתב עם אישים רבים על נושאים שונים, ועד היום שמורים אצלי מכתבים מאחד העם, סוקולוב, וולפסון, הרבנים רילף וריינס ואח'. חלק גדול מהמכתבים מסר אבי בזמנו לספריה הלאומית. כאשר בא אבי לגרמניה, הסתגל מהר לתרבות המערבית, מבלי לשכוח את הערכים העבריים. בבית דברו אתנו – היינו שני אחים ואחות – עברית.

את הכשרון המוסיקלי ירשתי מאמי, שהיתה ממשפחת קבק. היו לי שני בני-דודים – הם ניספו בשואה – שהיו פסנתרנים וזמרים לא רעים. השיר העברי שידעתי לשיר עוד בגיל חמש היה דווקא שיר שנשכח לגמרי "יהודי קטן אני אך מלא עז ואיל". וכמובן גם ידעתי לשיר את "שם בארץ חמדת אבות", "שאו ציונה" ו"הוי ארץ מולדת".

בגיל שמונה התחלתי לנגן בפסנתר. הייתי השלישי במשפחה שניגן, גם אחי הבכור שמואל, ואחותי ז"ל ניגנו על אותו הפסנתר. לעתים קרובות ניגנו בארבע ידיים. זוכר אני שכבר בגיל 12 ידעתי לנגן די טוב פרימה ויסטה [קריאה מהדף]. נהגתי לפני לכתי לקונצרט לקנות את התוים של היצירות המנוגנות, ועקבתי אחרי הצלילים עם הפרטיטורה ביד. נמצא בידי קטע מתוך עתון היתולי שהוציאו אז חברי, ושם מודעה: "הקונצרט הסימפוני ביום שלישי יתבטל, כי המבקר בן העשר דניאל סמבורסקי חלה פתאום".
את נסיונותי הראשונים בקומפוזיציה התחלתי בגיל תשע. היו אלה מנגינות לשירים של היינריך היינה. הלחנתי את הבלדה המפורסמת "בלשצר" – עם הקדמה ארוכה לפסנתר עם באורים – ורבים משיריו הליריים. כתבתי גם קטעים לפסנתר. כאשר עברנו, בשנת 1923, לגור בעיר דאנציג, המשכתי בלימודי הנגינה. בהיותי בן 17 למדתי בקונסרבטוריה העירונית גם צ'לו והמקצועות התאורטיים. כיוון שידעתי עברית – התוודעתי עם המשוררים ה"חדישים" וחיברתי מוסיקה לשירים רבים של אלישבע ואברהם שלונסקי.

כאשר נסעתי לברלין ללמוד רפואה ומוסיקה – רפואה לפי הפצרת הורי, מוסיקה לפי רצוני אני – חשבתי בלבי שאהיה רופא שמתעניין בזמנו הפנוי במוסיקה...לא ידעתי אז שאהיה מוסיקאי שמרבה לבקר אצל רופאים...

בברלין למדתי אצל הפרופסורים קורט זקס, ארנסט הורנבוסטל ופרידריך בלומה. האחרון היה אז מרצה צעיר למדי, הוא התפרסם אחר כך כעורך האינציקלופדיה המוסיקלית הגדולה M.G.G. . המורים הרוחניים שלי היו אייזלר וקורט ווייל. מאד הושפעתי מהם וסגנון השירים שחיברתי היה מן מזיגה של מלוס חסידי וריתמוס "סונגי" לפי "אופרה בגרוש", מוסיקה שכבשה אז את כל העולם.

בברלין כתבתי את היצירה הגדולה הראשונה שלי: מוסיקה למחזה תעמולתי ציוני בשם "הפתרון היחידי". את המחזה כתב סלי לוין, היום ד"ר שאול לוין, מנהל מחלקת החינוך של עיריית תל-אביב. המחזה כתוב בסגנון המחזות הסוציאליסטיים של התקופה ההיא, כלומר: טקסט, סונגים מושרים ע"י מקהלת תנועה גדולה, פלקטים ענקיים עם סיסמאות תעמולה, קולנוע וכו'. בברלין הציגה את המחזמר הזה להקה מיוחדת שקראה לעצמה "ברק". חברי הלהקה היו לרוב סטודנטים צעירים, חברי האיגוד האקדמאי הציוני ק.י.פ.. בחלק הראשון של המחזה מוצג הסבל היהודי בכל העולם. בסצנות קצרות וקולעות מראים את הגורל המר של היהודים בתפוצות באירופה, גם באמריקה ובעיקר ברוסיה; רבים היו היהודים בגרמניה שפזלו אז לעבר מוסקבה. בחלק השני של המחזה מראים את הפתרון היחידי לשאלת היהודים: ארץ-ישראל. משמיעים שירי מולדת ובנין חדשים, אבל גם אינם מסתירים מעיני הצופים את השאלה הערבית. אפילו המופתי מופיע בנאום הסתה. בסוף מושר סונג, שקורא לקהל להצטרף לשורות התנועה הציונית. היתה זאת התקופה המתוחה לפני עליית היטלר, ולהצגה היתה הצלחה עצומה. "הפתרון היחידי" תורגם לשש שפות והסונגים מתוכו נעשו פופולאריים ביהדות גרמניה ומרכז אירופה. על ההצגה בפראג ניצח פרנק פולאק, הוא פרנק פלג, הידוע לכולנו. בשני לחנים השתמשתי אחר כך בארץ עבור שירים אחרים: "בהרים כבר השמש מלהטת" לנתן אלתרמן ו"פנינו אל השמש העולה" ליצחק שנהר. כאמור נכתב והוצג המחזה כבר שנה לפני עליית היטלר,אבל להפתעת כולנו דרשו השלטונות בגרמניה גם בתקופת היטלר להציג את המחזה, כי הוא קרא את היהודים לעזוב את גרמניה.

התמלוגים מההצגות, שקבלתי במשותף עם חברי סלי לוין, 50 מרקים להצגה – אפשרו לי להמשיך בלימודי, כי היה עלי עכשיו לדאוג לעצמי. בינתיים מתה אמי בדאנציג, ואבי, שהיה זקן וחולני, עלה ארצה לגור עם אחי שמואל, שכבר כיהן מזמן כמרצה לפיסיקה באוניברסיטה בירושלים. בסוף פברואר 1933 – אני זוכר שזה היה בליל שריפת הרייכסטאג בברלין – נסעתי לפי הזמנת ההסתדרות הציונית בשוויצריה לציריך ובאזל, כדי לביים את המחזמר הנ"ל. כשלושה חדשים הייתי בשוויצריה. בינתיים הורע המצב הפוליטי באירופה. היטלר עלה לשלטון ולא היה לי שום חשק לחזור לגרמניה ולגמור את לימודי הרפואה. בטחתי באמונתי שאוכל להרויח את לחמי בארץ כמוסיקאי. קבלתי סרטיפיקט והגעתי בסוף מאי 1933  באניה "לוקארנו" לנמל יפו. גרתי יחד עם אבי אצל ד"ר חיים בוגרשוב (בוגר), אז מנהל הגימנסיה "הרצליה". זמן מה עבדתי עבודה פיסית, אך כעבור כמה חודשים התחלתי ללמד מוסיקה בכמה בתי ספר יסודיים ותיכוניים. עמדה לי בקיאותי בנגינה, וידיעת רוב השירים המושרים בארץ עוד מהיותי חבר בתנועות נוער בחוץ לארץ. רציתי להתקבל כמורה למוסיקה בכפר הנוער בן-שמן, אבל המנהל ד"ר להמן דחה אותי, כי לא ידעתי אז לנגן בחלילית. היום אינני מצטער על הכשלון הזה!

עד מהרה השתלבתי בחיים המוסיקליים בארץ. חברתי שירי ילדים רבים וגם שירים עממיים, שנפוצו מהר. אני לימדתי אותם ב"הבימה לנוער". "הבימה לנוער" היה מוסד נכבד ביותר, ומקובל על תלמידי הגימנסיות. בשבת אחרי הצהריים קויימו הרצאות של טובי המשוררים והמרצים על שאלות תרבות ואמנות וכך חינכו בעקיפין את הנוער להיות מבקרי התיאטרון וחובביו בעתיד. כל שבוע לימדתי בחוג את שירי החדשים. הפגישה של החוג היתה בתא"י, עכשיו הקולנוע "שדרות", מנהלת החוג – מרגוט קלאוזנר. על ידה קבלתי גם את ההזמנה לכתוב מוסיקה לסרט. זה היה הסרט העברי הראשון שהפיקה קרן היסוד יחד עם חברת פוקס (עם עזרה כספית של הגב' קלאוזנר, כי לקרן היסוד לא היה די כסף למימון הסרט!) – בשם "לחיים חדשים". אחד השירים מתוך הסרט בו הופעתי גם כשחקן וזמר הפך ללהיט: "באה מנוחה ליגע" לפי מילים של נתן אלתרמן. אחרי הצלחה זאת קיבלתי הזמנות חדשות לכתוב מוסיקה להצגת ה"מטאטא" ולבימות זעירות אחרות.

שירים רבים שחיברתי בשנות השלושים המאוחרות, מושרים עד היום, למשל "זמר הפלוגות", שהלחנתי לפי המילים של אלתרמן. ערב אחד בא אלי שליח ה"הגנה", נתן לי את המילים ואמר שמחר יתקיים כנס פלוגות ויגייט במשק הפועלות בצפון תל-אביב, ועלי לחבר מנגינה. חיברתי באותו ערב את המנגינה ושרים אותה בתור שיר מרכזי בכל יום עצמאות. זו אחת המנגינות שלא היו לי לבטים בחיבורה. לא שיניתי שום תו, וכמה מחקתי ושיניתי במנגינות אחרות!

זה עשרים שנה שאני מלמד בבתי מדרש למורים וגננות. ברצוני להדגיש, שעצם עבודת ההוראה אינה נטל עבורי. להיפך: אני נהנה מההוראה ויש לי סיפוק רב כמורה ומחנך מוסיקלי, בעיקר של מורים כוללים. אני חושב שהמורה הכולל אינו זקוק לידיעה מעמיקה בתיאוריה וקונטרפונקט, כי אם לטיפוח לצד הרגשי וללימוד ההבחנה של הטוב במוסיקה, ז"א הוא צריך ללמוד לדעת להבדיל בין טוב ורע. לא כל שיר עברי בסגנון מזרחי הוא טוב רק בגלל היותו מזרחי! לדעתי מצווים אנו לחתור למזיגה של מערב ומזרח בסגנוננו החדש.

בחברי מוסיקה אני מושפע לא רק מתוכן השיר, כי אם במיוחד מצלצולו ומקצבו. נוהג אני להגיד לתלמידי: בראשית ברא אלוהים את הריתמוס. גם צלצול התנועות חשוב. אין לשיר שירים בתרגום, כי אם בשפה המקורית. זוכר אני הרצאה של מורי בלומה מלפני 36 שנים, שהוכיח לנו, לתלמידים, שהמנגינה של שוברט למילים של גיטה "ורד בר" היא מבחינה פיסיקלית-אקוסטית המנגינה הנכונה.

אני ממשיך עד היום, אם גם לא באינטנסיביות כמו בגיל צעיר, בהדרכה של שירה בציבור. הייתי בארץ אחד הראשונים שעסק בזה. משנת 1935 עד 1950, 15 שנים תמימות ניהלתי כל ליל שישי, אפילו בקיץ הלוהט – בלי מיזוג אויר! – את השירה בציבור בבית ברנר. לא החסרתי ערב, וכאשר נסעתי בשנת 1937 לחדשים אחדים לחוץ לארץ, היה לי קשה מאד להשיג ממלא מקום. בימים ההם זה היה הארוע היחיד בלילות שבת בעיר תל-אביב. וכל האינטיליגנציה של תל-אביב, גם מצפון העיר, באה לערבי שבתות בבית ברנר; שם שמעו הרצאות מעניינות ובנוסף שרו בכל ליבם ומאודם שעה ארוכה ויותר. מכיוון שבא קהל רב – דמי הכניסה הסמליים היו מחצית הגרוש! – החתימו את פנקסי החבר, וכל אחד היה רשאי לבקר שם רק פעם בשבועיים!

ניהלתי כאן בארץ קורסים רבים למורים וגננות, בהם לימדתי שירים חדשים וישנים. יחד עם משה גורלי ערכתי 3 קבצים של "שירים ומנגינות" לבית הספר ולעם, הספר המודרג הראשון, שמופיעים בו כל השירים בהתאם לגיל ולתוכן. הספרים הופיעו במהדורות רבות. בזמן האחרון התחלף המו"ל והספרים נקראים עכשיו "שירו שיר".

איזה סוג של מוסיקה אני אוהב? מוסיקה מכל התקופות וגם מוסיקה חדישה וג'אז. אני מעדיף מוסיקה הומופונית על פוליפונית, ז"א הנדל על באך, סטראוינסקי ופרוקופייב על הינדמיט ושנברג.

עכשיו הנני עסוק  בהוצאת כמאה משירי בספר שיופיע בהוצאת "חינוך ותרבות", וספר דידקטי על הוראת המוסיקה בסמינרים.

(אוטוביוגרפיה זו הוזמנה  מסמבורסקי על ידי משה גורלי, עורך כתב-העת "תצליל" והופיעה בקובץ תשיעי, כרך רביעי ב-1969, עמ' 180 – 182.) 

 

דניאל סמבורסקי בויקיפדיה

וידיאו: דניאל סמבורסקי בתוכנית "שרתי לך ארצי" (כולל "שיר החירות" ו"שיר העמק").

כתבה על סמבורסקי ב"הארץ" - 7.8.09 - כאן.

"מקניגסברג שבפרוסיה ל"שיר העמק", דברי בתו של דניאל סמבורסקי, עפרה סמבורסקי-חמדת.