יודקה - זֶמֶרֶשֶׁת

נִזְכֹּר אֵיךְ יָמִים אֲרֻכִּים כְּשַׁרְשֶׁרֶת רָבְצָה הֲפוּגָה בַּמִּשְׁלָט הַמְּאֻבָּק, וְרוּחַ שֶׁל סְתָו בַּשָּׁמַיִם הִסִּיעַ קִרְעֵי עֲנָנִים וּבַלֵּב מַחֲנָק. לְפֶתַע הִבְקִיעַ נִגּוּן מַפּוּחִית בְּזֶמֶר בְּזֶמֶר בְּזֶמֶר יָחִיד. בָּקַע אָז הַזֶּמֶר, עָלָה וּפָשַׁט, מִתַּיִל אֶל תַּיִל שָׁרִים וְעוֹנִים. יָדַע הַמִּשְׁלָט וְיָדַע כָּל אֶחָד: זֶה יוּדְקֶה דּוֹפֵק נִגּוּנִים. נִזְכֹּר אֶת הַלַּיְלָה הַהוּא שֶׁבַּנֶּגֶב, עַל גִּ'יפִּים דָהַרְנוּ אֶל לֵב הַשְּׁמָמָה, הַדֹּפֶק הָלַם, הָאֶצְבַּע עַל הַהֶדֶק. הַלֵּיל יְהִי קְרָב, לָחֲשָׁה הַדְּמָמָה. לְפֶתַע הִבְקִיעַ נִגּוּן מַפּוּחִית בְּזֶמֶר בְּזֶמֶר בְּזֶמֶר יָחִיד. בָּקַע אָז הַזֶּמֶר, פָּשַׁט בַּמֶּרְחָב, מִגִּ'יפּ אֱלֵי גִּ'יפּ הֵם שָׁרִים וְעוֹנִים. יָדַע אָז הַנֶּגֶב: הַלַּיְלָה בַּקְּרָב – זֶה יוּדְקֶה דּוֹפֵק נִגּוּנִים. וְעֵת שֶׁנָּדַם הַיְּרִי וְהַסַּעַר מָצָאנוּ אֶת יוּדְקָה מוּטָל עַל הַתֵּל. בַּיָּד מַפּוּחִית, יְתוֹמָה וְאִלֶּמֶת, דּוֹמֶמֶת כְּלַיִל גָּבוֹהַּ שֶׁל אֵל. לְפֶתַע עִם רוּחַ הָמְתָה מַפּוּחִית בְּזֶמֶר בְּזֶמֶר בְּזֶמֶר יָחִיד. הָיָה הַנִּגּוּן חֲרִישִׁי וְעָצוּב כְּלַחַשׁ שַׁלֶּכֶת עוֹבֵר בַּגַּנִּים. יָדְעוּ הַ"חֶבְרַיָּה": לְמִי שֶׁאָהוּב הָרוּחַ יֵהוֹם נִגּוּנִים.נזכור איך ימים ארוכים כשרשרת רבצה הפוגה במשלט המאובק, ורוח של סתיו בשמים הסיע קרעי עננים ובלב מחנק. לפתע הבקיע ניגון מפוחית בזמר בזמר בזמר יחיד. בקע אז הזמר, עלה ופשט, מתיל אל תיל שרים ועונים. ידע המשלט וידע כל אחד - זה יודקה דופק ניגונים. נזכור את הלילה ההוא שבנגב, על ג'יפים דהרנו אל לב השממה, הדופק הלם, האצבע על ההדק. הליל יהי קרב - לחשה הדממה. לפתע הבקיע נגון-מפוחית בזמר בזמר בזמר יחיד. בקע אז הזמר, פשט במרחב, מג'יפ אלי ג'יפ הם שרים ועונים. ידע אז הנגב: הלילה בקרב- זה יודקה דופק ניגונים. ועת שנדם הירי והסער מצאנו את יודקה מוטל על התל. ביד מפוחית, יתומה ואילמת, דוממת כליל גבוה של אל. לפתע עם רוח המתה מפוחית בזמר יחיד. היה הניגון חרישי ועצוב כלחש שלכת עובר בגנים. ידעו ה"חבריה": למי שאהוב הרוח יהום ניגונים.

מילים: עודד אבישר
לחן: מרדכי זעירא

נִזְכֹּר אֵיךְ יָמִים אֲרֻכִּים כְּשַׁרְשֶׁרֶת

רָבְצָה הֲפוּגָה בַּמִּשְׁלָט הַמְּאֻבָּק,

וְרוּחַ שֶׁל סְתָו בַּשָּׁמַיִם הִסִּיעַ

קִרְעֵי עֲנָנִים וּבַלֵּב מַחֲנָק.

לְפֶתַע הִבְקִיעַ נִגּוּן מַפּוּחִית

בְּזֶמֶר בְּזֶמֶר בְּזֶמֶר יָחִיד.

בָּקַע אָז הַזֶּמֶר, עָלָה וּפָשַׁט,

מִתַּיִל אֶל תַּיִל שָׁרִים וְעוֹנִים.

יָדַע הַמִּשְׁלָט וְיָדַע כָּל אֶחָד:

זֶה יוּדְקֶה דּוֹפֵק נִגּוּנִים.

נִזְכֹּר אֶת הַלַּיְלָה הַהוּא שֶׁבַּנֶּגֶב,