חָמְקָה לָהּ בַּת, פָּרְשָׁה מֵאֹהֶל, שֶׁמֶשׁ כְּבָר שָׁקְעָה. נָטוּ גַּם צֵל, גַּם תֵּל, גַּם דֶּקֶל, לַיְלָה בַּבִּקְעָה... רִנֵּן חָלִיל, וְעֶלֶם שָׁר הִדְהִיר רִכְבּוֹ לַגַּיְא. רָגְשָׁה הַבַּת, לִבָּהּ נִקְשַׁר: הִנֵּה זֶה בָּא אֵלַי! וּסְאוֹן-יַרְדֵּן מֵחֶרְמוֹנִים עַד יָם הָעֲרָבָה – חָמַר, גַּלַּיו הִשִּׁיק כְּזוּג-יוֹנִים עַד קוֹל אֶל קוֹל נִגְשַׁר...חמקה לה בת, פרשה מאוהל, שמש כבר שקעה. נטו גם צל, גם תל, גם דקל, לילה בבקעה... רינן חליל, ועלם שר הדהיר רכבו לגיא. רגשה הבת, לבה נקשר: הנה זה בא אלי! וסאון-ירדן מחרמונים עד ים הערבה - חמר, גליו השיק כזוג-יונים עד קול אל קול נגשר...