שִׁיר לַסַּדְנָה אָשִׁירָה נָא, שִׁיר עֲמָלִי. כָּל עֲבוֹדָה הִנֵּה אֵדַע, כָּל מַכְשִׁיר וּכְלִי. הִנֵּה פַּטִּישׁ, עוֹבֵד הוּא חִישׁ, אָזְנַיִם מַחֲרִישׁ. הַךְ, הַךְ עַל הַמַּסְמֵר, הַצְּרִיף נִבְנֶה מַהֵר, הַךְ! הַךְ! הַךְ! שִׁיר לַסַּדְנָה... הִנֵּה מָשׁוֹף חֲזֹר וָשׁוֹב, מַשְׁחִיז הוּא עַד אֵין סוֹף; בַּרְזֶל וְכָל מַתֶּכֶת חֲדָשָׁה מִיָּד הוֹפֶכֶת, זִיו! זִיו! זִיו! שִׁיר לַסַּדְנָה...שיר לסדנה אשירה נא, שיר עמלי. כל עבודה הנה אדע, כל מכשיר וכלי. הנה פטיש, עובד הוא חיש, אוזניים מחריש. הך, הך על המסמר, הצריף נבנה מהר, הך! הך! הך! שיר לסדנה... הנה משוף חזור ושוב, משחיז הוא עד אין סוף; ברזל וכל מתכת חדשה מיד הופכת, זיו! זיו! זיו! שיר לסדנה...