ליל כי אצא מן הבית אבוא אל העין חמדת לבי ברכת חיי הה גם שם אין
ריבות יוצאות על הבארות מחולות המחניים יד למותן כד לשכם קלות הרגליים.
היום באו בצהריים מה מיהרתן הנה כל מימינו שופכו חוצה מתה אחת שכנה.
תורכית
Aman doktor canım kuzum doktor Derdime bir çare Çaresiz dertlere düştüm Doktor bana bir çare
Mendilimin yeşili aman aman Ben kaybettim eşimi Al bu mendil sende sende dursun Sil gözünün yaşını
Aman, den mu lete pu ine aftos o doktor Pu yatrevi tis pliyes, ah doktor, Pu yatrevi tis pliyes, Υia na yani ke tis dikes mu Pu ?ho se poles meryes, ah doktor
Aman doktor canım kuzum doktor Derdime bir çare Çaresiz dertlere düştüm Doktor bana bir çare
על המנגינה ועל התאמת המילים העבריות אליה מרחיב החוקר יעקב מזור:
"אמאן דוקטור" שלחנו הותאם לשיר השואבות היה נפוץ במושבות הגליל בראשית המאה העשרים. מידע זה התקבל במבצע הקלטות מטעם המרכז לחקר המוסיקה היהודית והפונותיקה הלאומית (כיום [2013] ארכיון הצליל הלאומי) בשנת 1990. שני השירים "אמאן דוקטור" ו"השואבות" הקלטו מפי ירמיהו רוזנצווייג ז"ל יליד המושבה מנחמיה. השיר הטורקי היה מוכר גם בקרב בני עדות המזרח שומרי המסורת. על כך העידו ד"ר עמוס דודי ומר חיים אביטן. נהגו לשיר את הקדיש בלחן הזה בתקופת השנה בה נהגו להתפלל במקאם סבא. כמו כן, בספר הבקשות "שירי זמרה" (דפוס חורב, ירושלים תרצ"ו) עמ' פ"ו, כתוב שאת הפיוט "אלי בא תור כי תגאל ותשמור" שרים בלחן השיר "אמאן דוקטור". במסורת קדומה זו ממשיך היום החזן הידוע יגאל בן חיים.
הייחוס להתאמת המלים של השואבות ללחן הזה על ידי ברכה צפירה ("קולות רבים" עמ' 218) הטוענת שנעשתה בשנות השלושים [!] אינו תואם את העדויות של המידענים הנ"ל ועוד אחרים מבני מושבות הגליל. מה גם שהטקסט שבספרה של צפירה כולל רק שני בתים מתוך השלושה והבית השני משובש בסופו, בעוד שמידעני המושבות שרו את השיר בשלמותו וכפי שנדפס.
[זֶמֶרֶשֶׁת: צפירה החלה לפעול עוד כנערה בשנות העשרים, כך שקיימת אפשרות (די קלושה) שהיא התאימה את המנגינה עוד בשנות העשרים, ורק טעתה בתארוך ההתאמה]
השיר העברי לקוח מתוך פרק י"ג בספר "על כפות המנעול". מבארת רינה ברוך:
מדובר בבחור הבא אל הבאר לחפש שם את אהובתו.
הרקע למסופר בבית השלישי הוא שהריבות בדרך כלל באות לשאוב מים מן הבאר בערב, כְּשֶׁכָּלוּ כבר המים בבית. באותו יום הן חרגו ממנהגן ובאו בצהריים. וכשהבחור שואל אותן "מה מיהרתן הנה?" הן משיבות – וכאן השיא של הסיפור – "כל מימינו שופּכו חוצה – מֵתָה אַחַת שכֵנָה."
מה כאן העניין? ובכן, בקהילות היהודיות במזרח אירופה היה מנהג, שמקורו ב"שולחן ערוך", ואני מצטטת משם: "מייד אחרי יציאת נשמתו של המת, מנהג לשפוך את כל המים השאובים שבשכונת המת". אני זוכרת את סיפוריה של אמי ז"ל על העיירה הקטנה ברוסיה, שם עברו עליה ימי ילדותה, בלי מים זורמים ובלי ברזים, ובין השאר היא הייתה מספרת לי שכאשר מישהו היה נפטר, היו כל השכנים שופכים החוצה את כל המים שבבית.
ובקצרה: א. הבחור בא לבאר ואינו רואה שם את אהובתו בין כל הריבות. ב. הריבות באו בצהריים, שלא כמנהגן. ג. הסיבה לבואן בצהריים היא שפיכת המים בעקבות מותה של שכנה אחת. ואנחנו, הקוראים, צריכים להבין מי היא אותה שכנה שמתה...
בתכנית "חיים שכאלה" עם פרופ' אפרים קציר (1972) ביצעה את השיר נעמי צורי בליווי פסנתר של אמיתי נאמן.
ללחן זה כתבה עדה ברודסקי את המילים "אל הגן ארד לי עם הליל" (ראו מילות השיר). התיעוד המוקדם ביותר לטקסט הזה הוא בהקלטת העמרנים משנת 1965. האזינו גם לביצוע דקלון [שיר ראשון במחרוזת]).
כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il.
פרטים נוספים
