כַּמָּה נֶחְמָד הָיָה הַגַּן; עַכְשָׁו אָבֵל הוּא וְרֵיקָן הוֹ, צַר עַל כָּל יְמֵי הָאוֹר הוֹ, גָּז הַחֹם וּבָא הַקֹּר. בְּגִיל הָיִינוּ פּה שְׁרוּעִים מִתַּחַת גַּג עָלִים חַיִּים לִטְּפַנוּ רֹךְ קַרְנֵי אוֹרָה לָאֵל אָמַרְנוּ שָׁם שִׁירָה. מַר לָנוּ, מַר, הַצִּפֳּרִים גָּלִינוּ מִשֻּׁלְחַן הוֹרִים לִנְדֹּד נִהְיֶה צְרִיכוֹת עַכְשָׁו לַמֶּרְחַקִּים לְכָל הַסְּתָו.כמה נחמד היה הגן; עכשיו אבל הוא וריקם הו, צער על כל ימי האור הו, גז החום ובא הקור. בגיל היינו פה שרויים מתחת גג עלים חיים ליטפנו רוך קרני אורה לאל אמרנו שם שירה. ___ הציפורים גלינו משולחן ___ לנדוד נהיה צריכות עכשיו למרחקים לכל הסתיו.