סיפרה צילה גלילי:

מוצ"ש אביבי, 1960. אנחנו חוזרים בטנדר של יוסי עטיה (טברייני, שהיה המורה שלנו לספורט, הזכור לטוב} מתחרות אתלטיקה-קלה ארצית באצטדיון 'הדר יוסף'. בחלק האחורי של הטנדר חמישה בני נוער - שתי בנות מכיתה ט' (אני אחת מהן) ושלושה בנים - אחד מכיתה יא' והשניים האחרים מיב'.
הטנדר גולש בירידה מקיבוץ אלומות ומתקרב הביתה - למוסד החינוכי 'בקעת כינרות', שליד קיבוץ 'בית זרע'.  לילה בהיר, כמעט כחול, ירח מלא משתקף בכנרת היפה. הלב הצעיר פתוח ורוחש. צביקה הררי מתחיל לזמר בשקט ובבטחה, בקול הבריטון שלו, שיר רוסי -
נחרש הניר, הזרע כבר נטמן,
תפילת השיר תחשוף ענן,
מושכי הזרע תמו במרחב,
בהותירם חשרת אבק.

צביקה היה המדריך שלנו בתנועת 'השומר הצעיר', הוא לא היה גבוה וגם לא חטוב אבל בעיני מעריצות, בנות חמש-עשרה, הוא היה הדבר הכי קרוב לאלוהות.

בלילה היפה שאלתי בלחש: 'מי כתב את זה?'
'אני', השיב לי צביקה.

זיכרון מלפני 60 שנה, אבל כל כך חי.