אֱלִי יְשֻרוּן וּבָנֶיהָ! כְּמוֹ אִשָּׁה בְּחֶבְלֶיהָ; וְכִבְתוּלָה, חֲגוּרַת-שַׂק עֲלֵי בַּעַל נְעוּרֶיהָ. אֱלִי... עֲלֵי גְּבִירָה, אֲשֶׁר נִפְטְרָה בְּעוֹדָהּ בִּנְעוּרֶיהָ; – וְעַל בֶּן רַךְ, אֲשֶׁר נִלְקָח, וְהִרְבָּה מַכְאֹבֶיהָ. אֱלִי... עֲלֵי שׁוֹשַׁנָּה, אֲשֶׁר נִקְטְפָה בְּטֶרֶם צֵאת פְּרָחֶיהָ! וְעַל הַצִּיץ, אֲשֶׁר קֻצַּץ, וְשָׁת מָוֶת בְּקִרְבֶּיהָ. אֱלִי... עֲלֵי עֲלָטָה, אֲשֶׁר עָטָה פְּנֵי תֵבֵל וְיֹשְׁבֶיהָ; בְּמוֹת פְּרִינְצֶעס שַׁארְלָטֶה, בְּטֶרֶם מְלֹאת יָמֶיהָ. אֱלִי... עֲלֵי שָׂרָה מְאֻשָּׁרָה, אֲשֶׁר עָזְבָה עֳפָרֶיהָ; לְהִתְעַדֵּן, בְּגַן-עֵדֶן וְלֶאֱכוֹל פְּרִי דְּרָכֶיהָ. אֱלִי... עֲלֵי הַשֹּׁד, אֲשֶׁר שִׁדַּד פְּאֵר לֶעפָּאלְדְ אֲדֹנֶיהָ! אֲשֶׁר בְּמַר נַפְשׁוֹ, יְמָאֵן לְהִתְנַחֵם עָלֶיהָ. אֱלִי... עֲלֵי שֶׁבֶר, אֲשֶׁר שִׁבַּר לְבַב נְסִיכָךְ! וְהוֹרֶיהָ! בְּחָטְפוֹ הַחֲבַצֶּלֶת וְשָׂם חוֹחַ תַּחְתֶּיהָ. – אֱלִי... חֲבִי רֶגַע! – וְשׁוּר נֶגַע! – אֲשֶׁר פָּשָׂה בְּבֵית אָבִיהָ! לְשַׁמָּה שָׂם אֶת גַּפְנוֹ, וְהִשְׁחִית שָׂרִיגֶיהָ. – אֱלִי... עֲלֵי צָרוֹת, וְרוֹב מַחֲלַת בְּרִטַּנְיָא וּבְנוֹתֶיהָ! אֲשֶׁר אָבְדָה מַחֲמַדָּהּ, כְּלִיל יָפְיָהּ, – וְשָׂרֶיהָ. - אֱלִי... בְּכָל שָׁנָה, נִשָּׂא קִנָּה, וּבְלֵב דַּוָּי, נִצְעַק הוֹי, עֲלֵי שׁוֹשַׁנָּה, אֲשֶׁר נִקְטְפָה בְּטֶרֶם צֵאת פְּרָחֶיהָ. – וְאָהִימָה, יָמִים יְמִימָה, בְּרוּחַ צַר, וּמִסְפַּד מַר, עַל הַצִּיץ, אֲשֶׁר קֻצַּץ, וְשָׁת מָוֶת בְּקִרְבֶּיהָ. בְּמוֹת רְשָׁעִים, יֹאבַד שְׁמָם: וְאַתְּ צְבִיָּה תְּהִי חֲרוּתָה בְּלֵב יְשָׁרִים: וּבִשְׁעָרִים יְהַלְלוּ תֹּם מַעֲשֶׂיהָ. רְאֵה אֵלִי יְגוֹן עַמִּי, וּרְפָה נָא תַּחֲלֻאֶיהָ; עֲוֹנָהּ סְלַח, מְנַחֵם שְׁלַח, אֱלִי יְשֻׁרוּן וּבָנֶיהָ. חֲרֹנְךָ אֵל! מְאֹד הֶאֱבִיל בְּרִטַּנְיָא וְשָׂרֶיהָ, תְּחִנָּה שְׁמַע, וְתֵן יֶשַׁע, לְמַלְכָּהּ, וּלְיֹשְׁבֶיהָ.אלי ישורון ובניה! כמו אישה בחבליה; וכבתולה, חגורת שק עלי בעל נעוריה. אלי... עלי גבירה, אשר נפטרה בעודה בנעוריה; - ועל בן רך, אשר נלקח, והירבה מכאוביה. אלי... עלי שושנה, אשר נקטפה בטרם צאת פרחיה! ועל הציץ, אשר קצץ, ושת מוות בקרביה. אלי... עלי עלטה, אשר עטה פני תבל ויושביה; במות פרינצעס שארלטה, בטרם מלאת ימיה. אלי... עלי שרה מאושרה, אשר עזבה עופריה; להתעדן, בגן עדן ולאכול פרי דרכיה. אלי... עלי השוד, אשר שדד פאר לעפאלד אדוניה! אשר במר נפשו, ימאן להתנחם עליה. אלי... עלי שבר אשר שיבר לבב נסיכך! והוריה! בחוטפו החבצלת ושם חוח תחתיה, - אלי... הבי רגע! – ושור נגע! – אשר פשה בבית אביה! לשמה שם את גפנו, והשחית שריגיה. – אלי... עלי צרות, ורוב מחלת ברטניא ובנותיה! אשר אבדה מחמדה, כליל יופיה, - ושריה, - אלי... בכל שנה, נישא קינה, ובלב דווי, נצעק הוי, עלי שושנה, אשר נקטפה בטרם צאת פרחיה. – [מכאן אין אינדיקציה להתחלת הפזמון בסוף כל בית] ואהימה, ימים ימימה, ברוח צר, ומספד מר, על הציץ אשר קוצץ, ושת מוות בקרביה. במות רשעים, יאבד שמם: ואת צביה תהי חרותה בלב ישרים: ובשערים יהללו תום מעשיה. ראה אלי יגון עמי, ורפא נא תחלואיה; עוונה סלח, מנחם שלח, אלי ישורון ובניה. חרונך אל מאוד האביל בריטניא ושריה, תחינה שמע, ותן ישע, למלכה, וליושביה.