מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי - הִגָּלִי-נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי אֱלֵי מַחֲבוֹאִי; וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי - צְאִי וּגְאָלִי וּמָלְכִי עַל-גּוֹרָלִי; וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי וַהֲמִיתִינִי עִם-אֲבִיבִי. וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה-נָא נִיצוֹצִי וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא, כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי בְשָׂמִים צִפֹּרֶת כְּרָמִים. אַיֵּךְ? וַאֲנִי עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מִי וָמָה אַתְּ - וּשְׁמֵךְ עַל-שְׂפָתַי רָעַד, וּכְרִצְפַּת אֵשׁ בַּלֵּילוֹת עַל-מִשְׁכָּבִי בָּעַרְתְּ בִּלְבָבִי; וָאֵבְךְּ בִּנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשֹּׁךְ כָּרִי וּלְזִכְרֵךְ כָּלָה בְשָׂרִי; וְכָל-הַיּוֹם בֵּין אוֹתִיּוֹת הַגְּמָרָא, בְּקֶרֶן אוֹר, בִּדְמוּת עָב בָּרָה, בַּזַּכָּה מִתְּפִלּוֹתַי וּבִטְהָר-הִרְהוּרַי, בִּנְעִים הֶגְיוֹנַי וּבִגְדָל-יִסּוּרַי - לֹא-בִקְשָׁה נַפְשִׁי כִּי אִם-הִגָּלוֹתֵךְ, רַק-אוֹתָךְ, אוֹתָךְ, אוֹתָךְ...ממקום שאת נסתרת שם יחידת חיי ושכינת מאוויי היגלי נא ומהרי בואי בואי אלי מחבואי ובעוד יש גאולה לי צאי וגאלי ומלכי על גורלי ויום אחד גזלת נעורי לי השיבי והמיתיני עם אביבי ותחת שפתותיך יכבה נא ניצוצי ובין שדיך יומי אוציא כגוע בערוב היום בין פרחי בשמים ציפורת כרמים אייך ואני עוד לא ידעתי מי ומה את ושמך על שפתי רעד וכרצפת אש בלילות על משכבי בערת בלבבי ואבך בנדודי ליל ואשוך כרי ולזכרך כלה בשרי וכל היום בין אותיות הגמרא בקרן אור בדמות עב ברה בזכה מתפילותי ובטהר הרהורי בנעים הגיוני ובגדל ייסורי לא בקשה נפשי כי אם היגלותך רק אותך אותך אותך

שיר מספר 2 מתוך "שלושה שירים מהגטו" לקול ופסנתר אופוס 23. נדפס במוסקבה בשנת 1919.