בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל עַל-הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל. וּבַדֶּקֶל, בֵּין עֳפָאָיו, תִּשְׁכָּן-לָהּ דּוּכִיפַת זָהָב. צִפּוֹר זָהָב! עוּפִי, חוּגִי, צְאִי וּבַקְּשִׁי לִי בֶּן-זוּגִי וּבַאֲשֶׁר תִּמְצָאִיהוּ – כִּפְתִי אוֹתוֹ וַהֲבִיאִיהוּ. אַךְ אִם-אֵין לָךְ חוּט הַשָּׁנִי דַּבְּרִי שָׁלוֹם אֶל חֲתָנִי; מַה-תַּגִּידִי לוֹ? הַגִּידִי: נַפְשִׁי יוֹצֵאת אֶל יְדִידִי. אִמְרִי לוֹ: הַגָּן פּוֹרֵחַ, נָעוּל הוּא וְאֵין פּוֹתֵחַ; רִמּוֹן פָּז שָׁם יֵשׁ בֵּין עָלָיו – אַךְ אֵין מִי שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו. וְעוֹד תַּגִּידִי לוֹ: מִטָּתִי אַשְׂחֶה לַיְלָה בְּדִמְעָתִי, וּמִתַּחַת לִבְנַת בְּשָׂרִי נִשְׂרָף מִדֵּי לַיְלָה כָּרִי. רִיפַת דִּיפַת וּמוֹרִיפַת – כָּכָה שָׂחָה הַדּוּכִיפַת: לַיְלָה אָטוּס אֶל בֵּית דּוֹדֵךְ וַאֲגַלֶּה לוֹ אֶת-סוֹדֵךְ. אָתָא לַיְלָה, וּלְבֵין שִׁפְעַת עָבִים פָּרְחָה הַדּוּכִיפַת, עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַיְמָה וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה לַיְלָה בֹּקֶר וַעֲרָבִים אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶעָבִים, עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן? בין נהר פרת ונהר חידקל על-ההר מיתמר דקל. ובדקל, בין עופאיו, תשכן-לה דוכיפת זהב. ציפור זהב! עופי, חוגי, צאי ובקשי לי בן-זוגי ובאשר תמצאיהו – כפתי אותו והביאיהו. אך אים-אין לך חוט השני דברי שלום אל חתני; מה-תגידי לו? הגידי: נפשי יוצאת אל ידידי. אמרי לו: הגן פורח, נעול הוא ואין פותח; רימון פז שם יש בין עליו – אך אין מי שיברך עליו. ועוד תגידי לו: מיטתי אשחה לילה בדמעתי, ומתחת לבנת בשרי נשרף מידי לילה כרי. ריפת דיפת ומוריפת – ככה שחה הדוכיפת: לילה אטוס אל בית דודך ואגלה לו את-סודך. אתא לילה, ולבין שפעת עבים פרחה הדוכיפת, עלה עלתה השמימה ונבואתה לוא נתקימה לילה בוקר וערבים אשא עיני אל העבים, עבים זכים, העדיין דודי בחיר לבבי איין?