שה (לחן נרדי)

שֵׂיִי, רֵעִי, שֶׂה בֶּן-כֶּשֶׂב – טְלָפָיו זָהָב, צַמְרוֹ כֶּסֶף. בֹּקֶר יֵצֵא שֶׂה בֶּן-כֶּשֶׂב לִלְקֹט פִּרְחֵי-אוֹר בָּעֵשֶׂב. וּכְחֹם הַיּוֹם – בֶּן-כֶּשֶׂב בְּדֹלַח יֵשְׁתְּ מִנַּחַל-כֶּסֶף. וּלְעֵת-עֶרֶב – שֶׂה בֶּן-כֶּשֶׂב אֱלֵי מִכְלַת שֵׁן יֵאָסֶף. שיי, רעי, שה בן-כבש – טלפיו זהב, צמרו כסף. בוקר יצא שה בן-כשב ללקוט פרחי-אור בעשב. וכחום היום – בן-כשב בדולח ישת מנחל-כסף. ולעת-ערב – שה בן-כשב אלי מכלת שן יאסף.

דן מירון, "ביאליק: שירים ביידיש, שירי ילדים, שירי הקדשה" (דביר, תשס"א), עמ' 373:

לאחר שעלה ארצה החל ביאליק להשתתף גם בעיתונות הילדים הארתישראלית. בדו-שבועון המצוייר "עולם הילדים" שיצא בירושלים בתרפ"ז-תרפ"ח בעריכת אברהם סולודר, פירסם את שיריו "השה", "קן ציפור", "גדי ונבחי" ו"נטע אל" וכן כמה מאגדות דוד המלך. השיר "השה" (ששמו שונה ב"שירים ופזמונות לילדים" ל"שה") נדפס שם בשנה ראשונה, חוברת ג (א בטבת תרפ"ז), בראש החוברת.